עיתונאי השמאל פושטים את הרגל ואין סיבה להזיל דמעה. מוצרי תקשורת אלו (מעריב והארץ) לא ראויים לכינוי עיתון ואינם כלבי שמירה. הם היו שחקנים פוליטים פעילים בזירת התעמולה הישראלית והיעלמותם מהזירה לא תערער את הדמוקרטיה, אלא תעורר אותה.
לעיתון הגון יכול להיות תפקיד משמעותי בדמוקרטיה: לסייע לאדם להבין מה קורה סביבו על מנת שיוכל לבחור את העמדה הפוליטית הנכונה, ההולמת ביותר את המציאות. בסופו של דבר, עמדה פוליטית היא תיאוריה, ראיית עולם: תיאוריה המפרשת את אירועי המציאות ומפיקה ניבוי לתוצאותיהם של מהלכים פולטים. ניתן להניח כי רוב האזרחים מעוניינים בעתיד חיובי למדינה, אך חלוקים בדעותיהם לגבי ההשלכות של פעילות הממשלה.
כיצד אדם צריך לבחור את עמדתו הפוליטית? אחת הדרכים לבדיקת נכונותה של תיאוריה היא עפ"י הניבוי, בדומה לתיאוריה מדעית; אם הניבוי אינו מתרחש במציאות, ככל הנראה יש בעיה בדרך ראיית העולם. אדם לא רציונלי, יתעלם מהמציאות או יאשים את העולם בכך שאינו הולם את התיאוריה שלו.
במדינה אידאלית, התקשורת היא אחד הכלים המסייעים לאזרח לבדוק את אמינותן של התיאוריות. האזרח יכול להיעזר בפרשנים ועיתונאים אשר מעבירים לו מידע אמין מירושלים ומהמתרחש ברחבי המדינה. העיתונאי המומחה יכול לעזור ב"חיבור הקצוות" ולהסביר לציבור על הגורמים שהובילו לאירועים השונים. במדינה נורמלית לאזרח יש אפשרויות בחירה בין כלי תקשורת שונים, בעלי נטייה פוליטית שונה.
אך לא בישראל.
בישראל, עד לא מזמן האזרחים נחשפו בעיקר למידע המגיע מאנשים המעוניינים לתמוך בתיאוריה השמאלנית. מובילי ענף התקשורת רואים את עצמם בתפקיד חיילים בצבא פוליטי ולא משרתם של האזרחים. לא היה גיוון פוליטי בתקשורת הישראלית. אין לנו Fox News ולא Rush. במשך שנים נאלצנו להסתפק בראיית העולם (הדיי דומה) של שלושת המפרסמים הגדולים. עד שהגיע "אויב הדמוקרטיה", מו"ל הלא מזוהה עם השמאל.
עיתונאי השמאל נוהגים להשתמש בשני תרגילים קבועים במאבקם הפוליטי לכוח: הראשון הוא הפצת תחזיות אימים והתעלמות מההפרכות של תחזיות אלה. השני הוא התעלמות מהאישושים של התיאוריות המתחרות.
יצירת פחד בעזרת איומי סרק (הפחדות השמאל שלא התקיימו)
המוצרים המודפסים אוהבים ליצור אוירת פחד ואיום. תיקחו את "ידיעות" של היום ואני מבטיח לכם שבאחד העמודים הראשונים יש הפחדה רצינית.
נראה שהתרגלנו לחיות את ההפחדות ואפילו לא שמים לב שהן אינן מתקיימות; הבטיחו לנו שהקואליציה הרחבה של ליכוד+קדימה למעשה מבטלת את הדמוקרטיה. בנתיים הקואליציה הרחבה התפרקה ולא עבר אף חוק משמעותי. הפחידו אותנו לקראת בספטמבר 2011 עם אינתיפאדה חדשה בעקבות הצהרות הרשות באו"ם. לא היתה הצהרה ולא מלחמה. שנה שלמה הכינו אותנו לתסיסה חברתית וצעדת מיליונים בקיץ 2012. הגענו לאחרי החגים והמהפכה לא התרחשה. אמרו לנו שתושבי שכונת האולפנא יתקפו שוטרים וחיילים, אך הפינוי עבר ללא אירועים חריגים. תקיפת השוטרים התרחשה במרכז ת"א ע"י פורעים סוציאליסטים, אך התיעוד התקשורתי התמקד ב"אלימות המשטרתית".
כל אחת מהדוגמאות הנ"ל שטפה את ישראל בתקופתה, אף אחת לא התממשה. אף מפחיד לאומי לא נתן את הדין.
הפחדות מימין, כן התרחשו
מופז 2004: ההתנתקות תשפר את הביטחון.
מציאות 2012: 40 רקטות ופצצות בתחילתו של עוד יום מלחמה.
כאמור, חלקה השני של התמיכה הפוליטית בא לידי ביטוי בהתעלמות מהמקרים בהם המציאות מאוששת את התאוריה המתחרה :
מתנגדי הנסיגה מעזה הזהירו מפני הידרדרות ביטחונית ומאז אנו חיים במציאות של 2 רקטות בממוצע ביום. רק היום (08.10.2012) שוגרו כבר יותר מ 40 פצצות לעבר ישראל. המתנגדים להסכמי אוסלו טענו שמסוכן להעביר נשק לאש"ף, אותו נשק ישראלי שימש לרציחת ישראלים. אזרחים שומרי חוק הזהירו שהגירה לא חוקית מאפריקה מביאה איתה מחלות מדבקות ומגפות ואכן יש עליה בשכיחותן של מחלות מסוכנות.
מדוע עיתונאי השמאל התעלמו מהלחימה בגזרת הדרום? האם התפשטותן של מחלות מדבקות בישראל, איננה איום רציני? מציאות זו לא מתיישבת על התיאוריה "הנכונה" ולכן לא דואגים להפיץ אותה.
לכן לא אזיל דמעה ולא אפחד לדמוקרטיה הישראלית. נסגרו כמה מכלי המלחמה של השמאל? יופי. אולי הסגירה הזו תפתח הזדמנויות לכלי תקשורת ראויים.
חיבורו הקלאסי של סטויארט מיל "על החירות" מפרט את הסיבות מדוע אסור לאנשים לקבל שליטה על החלטותיהם של אחרים. אך אנשי "האינטליגנציה" ואנשי ציבור נוהגים להצהיר את ההיפך – ולתמוך בהעברת סמכויות לממשלה, כי אנשים עושים טעויות.
צדק 2.0 