שכר מינימום

לפני כמה שנים, הייתי זקוק לקצת מזומנים זמינים והחלטתי למכור מחשב נייד מיותר באתר מכירות למחשבים משומשים. כעבור כמה ימים קיבלתי הצעה. לא הצעה נהדרת, אך גם המחשב הנייד לא היה משהו. אבל רגע לפני העברת התשלום, קבלתי טלפון מהממשלה.

"אנחנו החלטנו שההצעה שקבלת הייתה נמוכה מדי. אנחנו לא מתכוונים לתת לך למכור את המחשב הנייד שלך בפחות משלושה מאה דולרים. "

"אבל אף אחד לא מוכן לשלם לי 300 דולר", אמרתי. "אני מעדיף 200 דולרים יותר מכלום."

"הו, לא, אתה לא יכול לעשות את זה," אמר לי. "זה יהיה לא הוגן כלפיך."

מופרך? אולי,זה לא באמת קרה לי. אבל העובדה היא שזה קורה לקורבנות חסרי ישע בכל יום, אם כי בצורה מעט שונה: באמצעות אכיפה של שכר המינימום.

*מקור

ארגוני שמאל וסוציאליזם שונים מרבים בקריאותיהם להציב גבול תחתון למחירים במשק. נושא הקריאה משתנה, אך המהות קבועה : המחיר הנוכחי אינו צודק והממשלה צריכה לנצל את כוח הכפיה שלה להעלותו. לעיתים מדובר בשכר מינימום במשק, או בשכר המורים/סטודנטים/סופרים ולעיתים מדובר במחיר החלב/דבש/ירקות… במהות מדובר באותה דרישה עם אותן תוצאות שליליות.

קריאות אלה להתערבות ממשלתית ("אחריות ציבורית") מתוארות בדרך מאוד פשוטה ואטרקטיבית. לאחר שמיעת קריאותיהם, אדם יכול לחשוב לעצמו: "בעצם למה לא? לא יהיה יותר טוב פה אם אנשים ירוויחו יותר כסף?".

אך המציאות מראה שיש התנגדות להעברת חוקים מסוג זה, מדוע ?

הטענה העיקרית להתנגדות להתערבות במחירים, ניתנת לתיאור כך: הצבת גבול תחתון (לשכר, למחיר או כל דבר אחר) לא תוביל לתוצאות הרצויות, אלא לנזק :

על מנת להסביר את הטענה רצוי "לישר קו" לגבי משמעות המושגים עליהם מדברים :

מחיר : מנוקדת מבט של החברה, המחיר של כל דבר הוא הערך שיש לו בשימוש אלטרנטיביים. העלות באה ליידי ביטוי בשוק כאשר המחיר שאדם מוכן לשלם הופך למחיר שהאחר נאלץ לשלם, במטרה לחלוק את אותו משאב מוגבל או את המוצרים שנוצרים ממנו.

הסבר : כל הדברים בעולם הם משאבים מוגבלים- (scarce) הזמן שלנו, הכישורים שלנו, מספר בעלי המקצוע, האוכל והמים. ערכו של משאב מוגבל נקבע בהתאם לזמן ומקום ספציפיים ועפ"י הוויתור שהאדם מוכן לעשות למען קבלת המשאב המוגבל. המחיר בשקלים, הוא הביטוי לערכו של המוצר/משאב.

לדוגמא, כאשר אדם מעוניין לצבוע את ביתו הוא יכול לבחור בשתי דרכים שונות: להשקיע את זמנו ולצבוע את הבית, או לשלם לצבעי מקצועי. עלות הצביעה העצמאית תהיה הזמן שלו (הזמן שיצטרך להשקיע בקניית החומרים, הצביעה, סידור הבית, ניקיון וכו'), קניית החומרים וכל אותם דברים עליהם יאלץ לוותר בשביל לאפשר את הקדשת הזמן הדרושה למימוש ההחלטה. עלות צבעי מקצועי תהיה העבודה הנדרשת לביצוע, עבור השגת סכום הכסף תמורתו הצבעי מסכים לעבוד.

המחיר הכדאי הוא האופציה היותר זולה בהתאם לאדם, לזמן ולמקום. ניתן לשער כי ערך הזמן של צעיר בן 16 המעוניין לצבוע את חדרו, נמוך יותר מאשר אותו משך הזמן כעבור מספר שנים, כשהוא בעל מקצוע ואחראי לפרנסת משפחתו.

Surplus – עודף, כאשר הכמות המסופקת עולה על הכמות הנדרשת והדבר מוביל לנפילת מחירים. לדוגמא, בשיא עונת האבטיחים ההיצע גבוה, יש אלטרנטיבות רבות להשגת אבטיח ולכן יש אינטרס משותף לחקלאים ולצרכנים להוריד את המחיר.

כאשר פיקוח ממשלתי מונע ירידת מחירים, המחיר הנקבע "מלמעלה" יהיה גבוה מהערך אותו הצרכנים מוכנים לשלם. במצב זה, למרות שיש עודף ולא מחסור – אנשים לא יקנו. זאת מפני ששינוי המחיר לא משנה את ערכו. התוצאה תהיה Surplus – למרות שאין עודף כמותי של המוצר בשוק, הכמות המסופקת גבוהה מהכמות הנדרשת.

דוגמא נוספת, משוק הספרים :

לכל אדם יש כמות מוגבלת של כסף, ועליו לבחור היכן ישקיע את כספו מבין האפשרויות הרבות. לפיכך, ערכו של הספר שאדם מוכן לשלם עליו 50 ש"ח, הוא הויתור על האלטרנטיבות שיכל לבצע עם אותם 50 ש"ח. ערכו של ספר נקבע עפ"י נקודת המפגש בין שני האינטרסים המנוגדים במו"מ: מוכנות הלקוח לשלם עבור הספר ומצד שני, המוכנות של המוכרים להוריד את המחיר.

במידה והממשלה תעביר חוק הקובע גבול תחתון למחירי הספרים, הדבר לא ישפיע על ערכם. התוצאה תהיה הפוכה מהשאיפה המוצהרת: תהיה ירידה בדרישה לספרים ויווצר עודף. עודף הספרים והירידה במכירות יפגעו בהכנסות של הספקים (הסופרים). המדינה מונעת מהסופרים לקבל את אותו התשלום עבור עבודתם, אשר יכלו לקבל לולא ההגבלה. הירידה במכירות וברווחים תוביל גם לנזק בטווח הארוך: מידת האטרקטיביות למקצוע תירד, ופחות אנשים יבחרו לעסוק בו. אנו כחברה, נפסיד סופרים טובים.

תוצאה נוספת להתערבות הממשלתית במחירים: בכל קניה של מוצר במחיר מפוקח, מבוזבזים משאבים יקרים. הכפיה לקנות ספר שערכו 20 ש"ח ב 30 ש"ח, מובילה לניצול לא יעיל של אותם 10 שקלים. ההפרש יכל להוביל לתשואה יותר טובה אם היה מנוצל בשוק החופשי, עפ"י בחירת האדם אשר הרוויח את הכסף.

אותו העיקרון בשוק העבודה :

אדם בעל כישורים וזמינות מסוימים מוכן למכור יום עבודה תמורת סכום מסוים. כל אדם ינסה להגיע לשכר המתגמל ביותר אותו הוא מאמין שביכולתו להשיג. כמובן שאנשים שונים מפרשים את המושג "תגמול" בדרכים שונות, עפ"י אופיים האינדוודואלי וניטיות האישיות, ולא מדובר בתגמול כספי בלבד.

הממשלה יכולה להציב גבול תחתון על המסחר בתעסוקה ולאסור העסקה תמורת שכר נמוך מקביעת המחוקקים (כיום הסכום עומד על 22 ₪ לשעה). אך הצבעת חברי הכנסת יכולה להשפיע על המחיר בלבד, ערכה של העבודה לא ישתנה בהתאם לחוק הכתוב. אולי זה קצת עצוב אבל במקרים בהם תזרים המזומנים של העסק מאפשר העסקת שכיר נוסף ב 18 ש"ח לשעה בלבד, נתון זה לא נשלט ע"י המדינה. תוצאת ההגבלה תהיה מניעת העסקת עובדים, ולא שיפור בתנאי ההעסקה.

לסיכום:

לכל פעולה ממשלתית יש שתי פנים (לפחות) : מצד אחד, המטרות המוצהרות ומצד שני התוצאות במציאות. צדדים אלו לא תמיד הולמים, ולפעמים כוונות טובות ורצון לעזור יכול להוביל לגרימת נזק. הציבור הבוחר להתנגד לעליה בשכר מינימום לא עושה זאת ממניעי רשעות או רדיפת בצע, אלא מתוך הבנה מסוימת של המציאות וחוקיה.

חוקים אלה לא מקובלים עליכם? בבקשה, הדיון פתוח.