מדוע הפוליטיקאים לא יקצצו בהוצאות

אם הייתם מוצאים שיטה לקבל שקל ליום מכל תושב, האם הייתם מוותרים עליה בקלות?
כנראה שלא, כמו שאמיר גילת אינו מתכוון לוותר על שיטה המשיגה לו את הכוח לנהל את כל הכסף הזה.

שידוראמיר הוא יו"ר רשות השידור, גוף עם תקציב של כמיליארד ש"ח בשנה (2012). מילארד ש"ח שלנו. הרבה כסף שיכלנו להשקיע במקומות אחרים, אך החוק שולל מאיתנו את זכות ההחלטה על כספנו ומחייב אותנו להעביר את הסכום הנכבד  לרשות השידור.

מה הם עושים עם כל הכסף? יותר מ 50% מהתקציב מיועד להוצאות שכר. הרשות מעסיקה כ 1,600 איש בעלות ממוצעת של 23,400 ש"ח למשרה. בתמורה להשקעה הרשות מצליחה לככב בעיקר בדוחו"ת של מבקר המדינה וב"מה נסגר?". הם פחות חזקים בהפקות מבריקות או ראויות לצפיה. למען האמת, הם לא מסוגלים להפיק תוכנית אחת ללא תקלה טכנית מביכה.

להמשיך לקרוא

עלותם הגבוהה של השירותים הציבורים

הנושא הכלכלי יהיה אחד המרכזיים בבחירות 2013. נראה כי רוב הציבור מסכים עם הטענות על יוקר מחיה המוגזם, מאבק תמידי ל"הרים את הראש" וחוסר שביעות רצון מהשירותים הציבורים. המחלוקות  המרכזיות נמצאות במציאת הדרך הנכונה לשיפור.

אחת הסוגיות המרכזיות בבחירות הבאות היא הגישה המועדפת לניהול התקציב: הליברלית או הסוציאליסטית. על אף שהמפלגות לא מציעות גישות ליברלית או סוציאליסטית ב 100%, עדיין ניכרים הבדלים עקרוניים.

להמשיך לקרוא

איפה הכסף

ללא הקדמה ארוכה ומניפולציות רגשיות, לפניכם עלויות השכר בגופים השונים אותם אנו ממנים (שנת 2010).

על הנתונים –  הנתונים לקוחים מאתר דוח הממונה על השכר, מלבד העמודה "הערכת עלות העסקה שנתית", המחושבת בדרך הבאה: (מספר משרות) כפול (עלות העסקה) כפול ( 12 חודש). המידע מסוכם בטבלאות עפ"י המיון של משרד האוצר: רשויות מקומיות, חברות ציבוריות, חברות עירוניות, איגודי ערים, מועצות דתיות, תאגידים, תאגידי בריאות וגופים נתמכים.

בתחתית הפוסט מצורפת טבלה מסכמת.

enjoy

להמשיך לקרוא

זה לא אישי

התקשורת הישראלית, ברובה, בחרה לסקר את מאבק ועדי עובדי הרכבת  באופן זהה: התרכזות באישיותה ובהופעתה של הגברת אדרעי. על אף חשיבותם הרבה של האירועים, בחרו עיתונאים רבים להקדיש עמודים רבים בלספר לנו על הפלאפל אותו הגברת אכלה במקום להגיע לדיון, או על הזמן שהעבירה בטבריה. מכיוון שהתקשורת ויזואלית, אל התכנים הטפלים נוספו תמונות לא מחמיאות, כנראה בשביל להיות בטוחים שהקוראים מבינים את מה שהם צריכים להבין : אם לא הבנתם מכל הלכלוך שנזק כאן שאדרעי היא רעה, הוספנו לכם גם תמונונות לא מחמיאות :

 

ההתרכזות בטפל, התקיפות האישיות ולבסוף זריקתה של גילה לכלבים – התרחשו מסיבה, אותה ניתן להבין כאשר מתבוננים על התמונה הגדולה.

עפ"י התפיסה הסוציאליסטית, יו"ר ועד עובדי הרכבת פעלה כראוי, היא לא חטאה ולא עשתה מעשה פסול. כראש הועד מחויבותה לדאוג לאינטרסים של חברי הועד בלבד. לפיכך, מתוקף תפקידה עליה להתנגד להעברת הטיפול בקרונות לחברה חיצונית משום שהעברה זו תפגע במשכורת של חבריה ובכוח הועד בעתיד.

המצב החל להדירדר מבחינת ועד עובדי הרכבת, כאשר שהציבור הפסיק לתמוך בהם. לציבור נמאס מהשירות הדפוק של רכבת ישראל, מרמת האחזקה שכבר עלתה בחיי אדם ובטיוחים. הציבור לא רוצה לשלם משכורות מנופחות לאנשים שהרוויחו את משכורתם רק בזכות הקרבה המשפחתית וההתנהגות הביריונית. לציבור נמאס לשלם דמיי פרוטקשיין לחבורה אלימה השולטת בנכסי ציבור. כל אלה אינם קשורים לגברת הנכבדה, אלא לשיטה.

בנקודת משבר קריטית זו, הציבור החל להפגין את שינאתו לוועד, וחברי הכנסת כבר לא פחדו להגיד מילים שליליות על ועדי העובדים. על מנת להגן על השיטה, בחרו להקריב את יו"ר הועד ולהטיל עליה את כל אשמת השינאה. מחיר צנוע ומקובל בשביל לא לעצבן את האנשים החזקים באמת.

התנהגותה של יו"ר ועד עובדי הרכבת לא שונה מהתנהגותם של שאר הועדים ולא עולה לנו יותר. האם התנהגותה עולה לנו יותר מהתנהגותו של מיקו צרפתי? למי שלא יודע, מיקו הוא יו"ר ועד עובדי חברת חשמל, האחראי לכך שהחשמל עולה לנו הרבה יותר ממה שצריך לעלות. ועד עובדי חברת חשמל היה מעורב  גם בפלילים ומעשי שוחד, אבל יש אנשים שאפילו בווינט מפחדים להתעסק איתם.

כיף במגזר הציבורי

השכר במגזר הציבורי גבוה בכ 60% מהמגזר הפרטי, מדובר בחגיגת שכר של ממש והעדפת המקורבים, ולא חלילה בטיב עבודה ראוי לשבח. עוד חשוב לציין – ההשוואה מתבצעת בין המשכורות החודשיות, כאשר מספר שעות העבודה בחודש איננו שווה. הנתונים האלו חשובים מכיוון שחלק נכבד מהתקציב הציבורי (שלנו) מושקע במימון במשכורות גבוהות מדיי. ברור כי אותם שכירי המגזר הציבורי לא יכולים להגיע לאותה רמת השכר בתנאי שוק חופשי או לאחר משא ומתן אישי. איך הגענו למצב הזה?

מספר סיבות הובילו למצב הנוכחי, העיקרית לדעתי היא האפשרות להתאגדות והזכות לשביתה במגזר הציבורי: במקרה של שביתה, מערכת הבלמים והאיזונים שונה מהמערכת של המגזר הפרטי. במגזר הפרטי, למעסיק נגרם נזק מהשביתה ועליו להחליט אם להכנע לדרישות העובדים או להחליפם. אך אפשרויות אלה לא עומדות בפני בפני הגופים הציבורים, בהם אנו המעסיק. מדינת ישראל לא יכולה לסבול חוסר אספקת חשמל/מים/תחבורה/נמלים וגם אינה יכולה לפטר את העובדים. ועדי העובדים פועלים למען האינטרס שלהם ואין שום מנגנון הגנה על האינטרס שלנו, הציבור. (..מלבד מיקור חוץ)

על אף העלות העצומה של ועדי העובדים במגזר הציבורי, גופי התקשורת הגדולים העדיפו להקריב את יו"ר הועד, ולא לתקוף את מקור הבעיה. אסטרטגיה זו מאפשרת את המשך קיומו של העוול הסוציאליסטי, במחיר יחסית נמוך – אדם אחד. אין זו הפעם הראשונה שהשמאל משתמש בשיטה זו, שמעון פרס הוא דוגמא נוספת להקרבת אדם למען הרעיון, אך זה כבר סיפור אחר.

באותו הנושא

לוביסטים, פרעושים וחברי כנסת

אייספוס, מחבר המשלים הנודע, לימד באי סאמוס סניגוריה על שליט, שהאשמתו דרשה מיתה. הסניגור הביא את המשל שלהלן:

"שועל ניסה לחצות נחל, ורגליו נתפסו בקרקעית. זמן רב היה במצוקה, ומספר גדול של פרעושי כלבים נדבקו לעורו. נשר שעבר ביעף ראה את השועל ושאל אותו, מתוך רחמים, אם להוריד ממנו את הפרעושים. השועל ענה בסירוב. כשנשאל מדוע הוא מסרב, אמר כי פרעושים אלה כבר מלאים דם, ולא ימצצו עוד הרבה. ואם יוריד אותם הנשר מעורו, יבואו פרעושים אחרים, רעבים, ויינקו ממנו את כל הדם שנשאר לו.

מכאן, אנשי סאמוס, האיש הזה לא יזיק לכם עוד, כי הוא כבר עשיר. אך הם תהרגוהו, יביאו אחרים, עניים, ויגנבו את רכוש הציבור"*

חלפו להן יותר מאלפיים שנה, וביום שלישי (07.02.2012) קיבלנו תזכורת לרלוונטיות הסיפור, בעזרת שני תחקירים ששודרו במקביל :

מונופול המלט, המקור (ערוץ 10) – כתבה על המונופול בתחום המלט עם הסברים על הקשרים של בעלי החברה לשלטון וכיצד קשרים אלו מסייעים לבעלים להרוויח הרבה מאוד כסף.

הלוביסטים, עובדה (ערוץ 2) – כתבה המסבירה ומדגימה את משולש האהבה של חברות פרטיות-לוביסטים-הכנסת: חברות פרטיות משלמות ללוביסטים מקצועיים תמורת השפעה על המחוקקים להעביר חוקים אשר יטיבו כלכלית עם החברות. אחת הדוגמאות בהן התרברב הלוביסט היתה החוק המחייב כל אזרח לקנות אפוד זוהר לרכב: החברה המייצרת את הצבע לאפוד שילמה לחברת הלוביסטים, וזו קידמה חוק המחייב כל אזרח לקנות אפוד זוהר.

חברי הכנסת הגיבו במילים קשות לכתבות –

שלי יחימוביץ  :

"הי זאת שלי, נוכח הממצאים החמורים של תחקיר התוכניות "עובדה" ו"המקור" בדבר ההשתלטות העויינת של לוביסטים על הכנסת, אתבע מחר בכנסת לאסור כניסת לוביסטים עד להפקת מסקנות ולקחים. מחר על הבוקר גם אפנה ליועץ המשפטי לממשלה שיחקור את קשרי חברת הלובינג "גלעד" עם חכ"ים ופקידים בחשד להונאה, קנוניה וקשירת קשר. מזכירה לכם שאת החוק להגבלת הלוביסטים חוקקתי כבר לפני 4 שנים, אבל אני מודה שחקיקה לא מספיקה, וחייבים לאסור על הח"כים מגע עם לוביסטים. זה לא כואב. בשש השנים שלי בכנסת נאסרה כניסת לוביסטים לחדר שלי ולא החלפתי אתם מלה. זו הדרך היחידה לעמוד בפני המניפולציות, השוחד הגלוי והסמוי, וכוחו של הכסף הגדול. תופעת הלוביסטים מכוערת ושמה ללעג את ערך הדמוקרטיה."

חבר הכנסת אורי אורבך :

"ראיתי במקביל את תחקיר הלוביסטים בכנסת של אילנה דיין, ואת התחקיר של דרוקר ורוזנטל על מפעל נשר והלוביסטים שלו. אכן, תמונות קשות איך מנצלים חברי כנסת תמימים ופחות תמימים. התחקירים מוכיחים כי לאנשי ההון יש שפע דרכים לנווט ולהשחית את השלטון ולזהם את תהליך קבלת ההחלטות. בתחקיר בערוץ 10 לפחות נוכחתם לדעת כשתועדתי עומד על המשמר נגד הלוביזם הבוטה. אמשיך לפעול כמובן להסדרה ראויה יותר של היחסים בין לוביסטים לחברי כנסת."

יו"ר הכנסת, ריבלין, הגיב לאילנה דיין :

"עד עכשיו הייתי מודאג. עכשיו אני המום. מה שראיתי לא ייאמן."  … כנשאל איזה מנוף מפעילים הלוביסטים על הח"כים שגורם להם כל כך להתמסר הוא השיב בגלוי: "אני מאוד מודאג מהתנהלותם של חברי כנסת שחושבים שהון ושלטון הוא עתידם הפוליטי, חשבתי שהלוביסטים הם לא בעיה,  אלא שכמות הלוביסטים היא בעיה. אבל כל הזמן דאגתי מהון ושלטון וביקשתי להטיל על חברי הכנסת משמעת אתית הבאה ואומרת, הדברים אסורים והאחריות היא על חברי הכנסת.

 אבל יש כאן קנוניה. קשירת קשר להפוך את הכנסת לאסקופה נדרסת. לאיזשהו אמצעי להשיג הישגים בדרכים לא כשרות." הוסיף ריבלין אתמול ובתשובה לשאלה של אילנה דיין מה הוא מתכוון לעשות מחר בבוקר, השיב: "אני רואה את הסרט עוד פעם, מכנס את ראשי הכנסת ברמה המנהלית, גם את ראשי הסיעות.. כאן המכשול נמצא בתוכנו ואנחנו צריכים לעקור אותו".

הפוך חבר הכנסת, הפוך

שלושת התגובות מציגות תמימות דעים לגבי האופי השלילי של התופעה, אך שלושתן טועות בזיהוי המקור.

תופעת הלוביסטים היא ביטוי לגיטימי, צפוי וחוקי לשיטה הדמוקרטית. בשיטת המשטר הנוכחית נבחרי הציבור זכאים להתערב במשק כתאוות נפשם על מנת להטיב עם בוחריהם. אין זו תופעה חדשה וגם אין סימן שהיא הולכת להעלם. כוחם רב ההשפעה של הפוליטיקאים על השוק מוביל לתופעת השבי הרגלטורי:

זו הסיבה שהפוליטיקאים לא יבחררו מרצונם החופשי לקצץ בהוצאות : 

חברי הכנסת מציעים לנו להזיז את הפרעושים, אך כבר לפני 2,000 שנה הבינו שזה לא הפתרון. עם הזזת הפרעושים, יבואו חדשים. אם הם לא יפגשו עם חברי הכנסת בגבעת רם, אז יפגשו איתם בבתי קפה. אם יצליחו לעצור את זה, אז החברות ימצאו דרך להריץ חברי כנסת. על כל דלת שתסגר, תמצא דלת אחורית או חלון פתוח.

הדרך הטובה ביותר להפסקת יניקת הדם היא לקיחת כוח ההתערבות מהפוליטיקאים. רק אם ללוביסטים לא יהיה מניע להתערב, הם לא יהיו שם. נתקרב ליום המיוחל אם נסביר לחברי הכנסת שעדיף להם לנטוש את העמדה הפטרוניסטית: הם לא האמא של כולנו ואנחנו לא צריכים את הדאגה שלהם.

איך נגיע ליום הזה?

רוב הסיכויים שחברי הכנסת לא יוותרו מרצון על הכוח שלהם, ורוב הסיכויים שחברות פרטיות לא יוותרו על הרצון להרוויח כסף. הדרך היחידה להתקדמות היא הבטחת הכוח הפוליטי לפוליטיקאים ליברלים: הבטיחו את קולכם לפוליטיקאי המבטיח ממשלה קטנה, לא מתערבת, לא מגבילה, לא דואגת, לא מגנה ולא לוקחת אחריות. הבטיחו את קולכם לפוליטקאי המבטיח לבטל כמה שיותר חוקים, לא לזה המבטיח להוסיף.

*Rhetorica II 20, 6

למה הוא הולך לפוליטיקה

התקשורת הישראלית חוגגת את החלטתו של אחד מבניה להפסיק את ההצגה של "איש התקשורת"  ולהתחיל לפעול בגלוי למען השפעה פוליטית. את ההודעה הרשמית פרסם שדרן ערוץ 2 במהלכו של חודש ינואר, והודיע:  אני רץ לפוליטיקה. לכבוד האירוע המתוקשר פרסם מאמר בעיתון וגם בעמוד הפייסבוק שלו.

במאמרו, כתב איש התקשורת על חוסר שביעות רצון מדרך הפעולה הנוכחית של המדינה. אחד הגורמים לאי הנחת מהמדינה הוא המצב בו קבוצת אזרחים גדולה מעבירה כסף רב לרשויות, אך הכסף לא חוזר אליה. מדיניות זו מובילה (לדבריו) לחינוך ברמה נמוכה, ליוקר מחיה, עודף בירוקרטיה ואף שכר נמוך לעובדי ציבור חיוניים. הגורם לפער בין  סכום הכסף המועבר למדינה לבין הגמול, הוא העברת הכסף לגורמים אחרים אשר לא תרמו לקופה הציבורית: החינוך החרדי, הטייקונים וההתיישבות ביו"ש.

לאחר תיאור המצב הקיים הלא רצוי, מגיש הכותב את הצעת הפתרון שלו: במידה ותסכימו להכניס אותו לכנסת הדבר אשר יתעניין בו הוא  "רק בחלוקה צודקת יותר של המשאבים ובסדר עדיפויות אחר לגמרי". בתור חבר כנסת, הוא מבטיח להסביר בכל משא ומתן קואליציוני "שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא שמעמד הביניים הישראלי יקבל מהמדינה תמורה נאותה להשקעה שלו."

את טיעונו של איש הטלוויזיה ניתן לסכם בדרך זו :

  • המצב בישראל לא טוב כתוצאה מהתנהלות חברי הכנסת.
  • חברי הכנסת לוקחים כסף מאזרחים שמרוויחים אותו ובוחרים למי לחלק אותו עפ"י הכוח הפוליטי של כל קבוצה.
  • דרך החלוקה הנוכחית של התקציב איננה צודקת, מפני שיש אנשים שמקבלים פחות ממה שהם נותנים.
  • הפתרון : אני אעמוד מאחורי כוח פוליטי חדש ואני מבטיח להשקיע באותה קבוצה שבחרה בי.

איפה הכסף ?

חלקו הארי של תקציב המדינה לא הולך למגזר החרדי, לא למען הגנה על תושבי יו"ש ואפילו לא למשרד הביטחון.

רוב התקציב מופנה להחזר חובות :

תקציב המדינה

85.4 מיליארד ₪ ( 24% ~) להחזר חובות. כ 36.8 מיליארד ₪ ( 10%~) לתשלומי ריביות. תקציב הביטחון עומד על 49.1 (13.5%~ ) ומשרד החינוך מקבל  34.9 ( 9.6%~ ).


הפתרון אותו שדרן הטלוויזיה מציע אינו שונה באופן מהותי מהגורם למצב הלא רצוי. יוקר המחיה בישראל לא נגרם מדרך חלוקת התקציב ולכן הפתרון לא טמון בדרך חלוקה שונה. יוקר המחיה נגרם כתוצאה מהשיטה: חברי הכנסת תמיד ישאפו לשמור על עמדת הכוח ואזרחים יתמכו במועמד המבטיח להם "בחינם". בשיטה הנוכחית, לחברי הכנסת יש את הכוח להחליט למי לחלק כסף אותו הרוויחו האזרחים ולכן הם משתמשים בדרך זו להשגת אהדה פוליטית.

פתרון מוצלח למצב הלא רצוי חייב לכלול את הפסקת הגורמים לבעיה: היכולת של חברי הכנסת להבטיח כסף בתמורת לבחירה בקלפי, פגיעת הממשלה בחופש הכלכלי ומגבלות אותן מטילה הממשלה על האזרחים בשמו של הצדק (ובשם הדאגה לכוח פוליטי). הפתרון חייב לכלול שינוי מהותי בשיטה ולא הכנסה של שחקן חדש למאבק: במקום מאבק בין קבוצות כוח על חלקים מהתקציב, פשוט לקחת מהאזרחים פחות. במקום דאגה לקבוצות לחץ קטנות, הפסקת התערבותה של הממשלה בשווקים. במקום כניעה לסחיטת ועדי העובדים במגזר הציבורי – העסקה ישירה. במקום "חלוקה צודקת", פשוט להפסיק לקחת.

חופש כלכלי הוא הפתרון לבעיות אותן מעלה המארח הטלוויזיוני, לכן את תמיכתנו הפוליטית עלינו להבטיח למועמד המעוניין לקדם את החופש הכלכלי. יש בכנסת מספיק חברים המבטיחים לדאוג שהמצביעים עבורם " יקבל מהמדינה תמורה נאותה.."