השוק או הממשלה, על מי תסמוך?

 בזירת הרעיונות, תומכי השוק החופשי לא קיבלו את הקלפים הטובים ביותר מסיבה פשוטה: ה"שוק" הוא לא אישי, הוא מופשט. בשונה מהממשלות אשר לעיתים קרובות מתקשרות אצל האנשים לדמות ידידותית, מטפחת ומגנה. אנשים אוהבים לראות בממשלתם פנים ידידותיות כמו הדוד סם או אמא רוסיה. הממשלות מצדן, אוהבות ליהנות מאשליה זו.

שוק? המילה עצמה מעלה תחושה של מסחר, אך באופן המרגיש קר, חסר לב ומתמטי – ההיפך מהמילים קניות או החלפות (shop, trade) המביעות רעיונות דומים אך באופן יותר נוח.

בקרב על דעת הקהל, התדמית היא הכל והמציאות היא שיקול משני. קחו לדוגמה את הצהרות הפוליטיקאים ל"חלוקת העושר". במציאות, אם אתה באמת תומך בחלוקת העושר, אתה משאיר את השוק פתוח וחופשי. אנו עשירים, שמנים ועם המון מזל להיות אזרחי המערב. תודות לשוק, השפע במערב ממקם את העניים שלנו בין עשירי העולם. אך מי יהיה טיפש מספיק ויקיר תודה לשוק?

מצד שני, כאשר הממשלה מעניקה משהו, אפילו בדרך רעה ובזבזנית – היא מקבלת את הקרדיט עבור האכפתיות. קחו לדוגמה את הביטוח הרפואי: בשוק החופשי הכסף היה מנוצל בדרך טובה בהרבה, אך לאנשים לא היה למי להודות.

השווקים פשוט עובדים, באופן יעיל  להפליא אך ללא צורך בהכרת תודה. למה?

man-free-sign

לא לראות את התשלום, לא עושה דברים חינם.

הבעיה היא בסוג הסוכן (agency). הסוכן של הממשלה הוא פוליטיקאי שהאנשים שמו במשרד על מנת לנהל שירותים ממשלתיים. שני הצדדים מפיקים תועלת מהסוכנות; האזרחים (לימודים חינם!) והפוליטיקאים (הצבעות ממקבלי ההטבות). כיוון שמקבלי ההטבות רואים קו סיבתי ישיר מהממשלה לכיסם האישי, הם לא רואים בפוליטיקאים אנשים הפועלים למען האינטרס האישי שלהם. (באופן הבסיסי ביותר, משחדים מצביעים עבור שמירה על הכוח). המצביע רואה בהצבעתו הכרת תודה, פרס ראוי.

אך מי הם הסוכנים של ה"שוק"? אנשי עסקים. פעילותם מטיבה עם האנשים גם כן, כמובן. אך במקרה של אנשי העסקים, הרווח של שאר האזרחים הוא לא מכוון – מטרתו העיקרית של העסקן (והוא יגיד את זה ישירות) היא להעשיר את עצמו.

אז על מי תסמוך? איש עסקים חמדן אשר פעילותו מטיבה איתך באופן מפליא ללא כוונה, או בממשלה פטרנליסטית הדואגת לך באופן אומלל, אך עם כוונה? למרבה הצער בשביל אנשים רבים הסוכן והכוונה, מנצחים את המשתנה הקובע היחיד בכלכלה: תוצאות.

תומכי השוק החופשי מתחילים לזהות את הצורך בשינוי תדמיתי ל"שוק". לאחרונה הופק סרטון עפ"י החיבור משנות ה 50:  "I, pencil".  בסרטון מוסבר כיצד אינטראקציות המורכבות ממאות אנשים סביב העולם, כולם פועלים לטובתם האישית – מתאחדים לתוצאה אלגנטית ושימושית כמו העיפרון. (לצפייה, ללא תרגום)

זהו סיפור מדהים, המסופר יפה: כיצד השוק החופשי משפר את חיינו בדרכים ברורות וחלקן ברורות פחות. העושר, השפע והבריאות המפתיעים של העולם המודרני הם עבודת היד הגלויה של "היד הנעלמה" של אדם סמית'. משרד התחבורה? כך נראה הפרצוף המחייך והדואג של הממשלה.

אז, על מי אתה הולך לסמוך?

(מקור)