ניסיון סתימת הפיות של כוהני האוניברסטאות.

כתגובה למכתב של אם תרצו לאוניברסיטה, הרבה שמאלנים הגיבו בהתלהמות, בדברי הסתה ובעיקר בקריאה לסתום לתנועת אם תרצו את הפה. זה לא משהו חדש, הרי מי שלא חושב כמוהם זה פשוט בגלל התודעה הכוזבת שלו, או כי שילמו לו או כי הסיתו אותו או שהוא פשוט טיפש. הדבר ההגיוני לעשות במקרים כאלה, שחלילה לא יקרה מצב שעוד אנשים לא יחשבו מחשבות לא נכונות, זה פשוט לעשות הכל בשביל לפגוע בארגונים עם עמדה שונה.

אחרי שקישרתי את הפוסט שלי בגלוב, חטפתי התקפות אישיות ותלונות על זה שאני לא יודע איך לאיית שם באנגלית כשאני כותב אותו בעברית…. נו מילא, זה מראה שאין לאנשים יכולת התמודדות אמיתית עם הנושא.

מה שכיף בבלוגספריה, זה שזה לא האוניברסיטה וכאן כן מותר להשמיע דעות שונות. אך הפעם הקולות הגיעו מכל הקשת הפוליטית ולא רק מהימין הפאשיסטי שלא יודע לאיית :

בן דרור ימיני

האקדמיה הישראלית איננה כלי שרת של מדינת ישראל ולא אמצעי לקידום החזון הציוני, וכל חרם עליה, או קריאה לפיטורי מרצים, מימין כמו משמאל, ראויים לגינוי. אך כאשר חלקים באקדמיה הופכים לכלי שרת של החזון האנטי-ציוני ולשלוחות של עמותות שמאל רדיקליות – מותר לחשוף את המציאות. אלא שגם הזכות לחשוף ולבקר נתקלת במסע השתקה מסוכן, שמאיים על חופש הביטוי ועל הדיון הציבורי.

אמנון רובינשטיין :

"דוכן מרצה", אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה". רובינשטיין הוסיף ואמר בראיון: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעתים קרובות מאוד,כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסוים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעורכי האקדמיה. האקדמיה, אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות"

דבר המערכת של מגזין "מראה"

מצער שהסנאט האמריקני, שאישר את ה-Speech Act, למד את הפרק על חופש הביטוי דווקא מן החוקה האמריקנית, ולא בסמינרים ובקורסים של הקרן החדשה לישראל ובאקדמיה הישראלית. כי אז היו הסנאטורים מבינים שדיבור החושף את מעלליה של הקרן – כמו הדו"ח המביא ראיות לפעילותה האנטי-ציונית והפרו-פלסטינית, שחיבר ד"ר רן ברץ עם משה איפרגן – אינו יכול להיות מוגן במסגרת חופש הביטוי. דו"ח כזה ודעות כמו של ד"ר ברץ מחייבות כנראה לפטרו מן האוניברסיטה העברית כמרצה לפילוסופיה יוונית, למרות הצטיינותו הן בעבודת הדוקטור שלו והן כמרצה. יתירה מכך, זה שאינו משמיץ את מדינת ישראל ואינו קורא להחרמתה, מהווה הוכחה חותכת לרפיסותו האקדמית והשכלית, כמו זו שבה לוקים כל הימניים. עובדה.

אהרון – רול :

מרצים באוניברסיטאות מבצעים כידוע אונס אקדמי, מנטאלי ואינטלקטואלי בתלמידיהם הגופים הנלחמים בהפרת ה"חופש האקדמי" צריכים למקד מאבקם בתכני הלימוד ולא בדעותיהם של המרצים שוטפי-מוחות החוצה!

אמנון גל, כתב על אנטישמיות וריקבון באקדמיה, ובטח יש עוד.

מה שיפה בסיפור הזה, זה שרואים איך דברים משתנים לטובה : יש מגוון דעות ולכולם יש מקום. אפילו אם אנשי הכנסיה האוניברסיטה, החכמים הגדולים שיודעים הכל ובעלי הזכות לקבוע מהו צדק ומהו מהלך חברתי נכון, מאוד רוצים שנאמין שאלה מחשבות מסוכנות שאסור לחשוב אותן או חלילה להפיץ אותן, הן כאן.


מיהו קיצוני ?

במהלך דיון ביני לחבר בעניין המסגד שרוצים לבנות בקירוב לאזור התקפת 9.11, לא הצלחנו להגיע להסכמה בעניין אפיון התוקפים : האם מארגני ההתקפה על ארה"ב הם אסלמים קיצוניים, או פשוט אסלמים ?

כלל שבחנו את העניין הזה, שמתי לב שכמעט כולנו קיצוניים: המרצים טוענים שאם תרצו הם ימין קיצוני פאשסטי, אם תרצו טוענים שהמרצים הם שמאל אנטי ציוני קיצוני, אנשי שלום עכשיו טוענים שמי שלא מוכן למסור את יו"ש לאש"ף הוא ימין קיצוני משיחי ואנשים אחרים יכנו כל מי שמוכן לדבר עם ערבים על החזרת שטח, כקיצוני.

בקיצור, מדינה שרוב רובה מורכבת מקיצוניים.

כשמגיעים למצב כזה, זה דיי ברור שמשהו לא עובד בשימוש בהגדרה הזו ודרושה חשיבה מחדש. לכן, חשבתי לחזור לכיכר השוק ולבקש את עזרת הציבור בהגדרת המושג קיצוניות.

אריסטו הבחין בין תכונות מהותיות לבין תכונות מקריות. תכונות מהותיות הן אלה שבלעדיהן הדבר לא יהיה מה שהוא. תכונות מקריות, קובעות איך הוא הדבר ולא מה הוא.

מהן התכונות המהותיות של קיצוניות ?

(אשמח אם תענו כאן, או בפוסטים עצמאיים).

כותבים יותר – חושבים פחות.

בשנת 2010, אנו נמצאים בפסגה האנושית מבחינת הקלות והנגישות לכתיבה. מעולם לא היו כ"כ הרבה אנשים שיודעים לקרוא ולכתוב, יש דפים בשפע וכמות אינסופית כמעט של דפי אינטרנט. לחלק גדול מאזרחי העולם החופשי יש גישה לאותם כתבים.
בעבר, רוב האנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב, כי לא היה את העושר הכלכלי והחומרי לאפשר את הפנאי הדרוש. היום, חלק גדול מהעולם דובר אותה שפה, ורוב המדיה מופצת בדרכים קלות להשגה.
בעבר הרחוק, אם נפליג את יוון העתיקה – לא היו מחברות, לא היו גירים אפילו. השערת החוקרים היא שהחכמים כתבו על חול עם מקלות, ורק אם הגיעו למסקנות חשובות וראויות (ואם היה את הכסף),השקיעו כתיבה על חרס.
חשבו על עולם בו הכתיבה מוגבלת, כל דף HTML להפצה עולה הון קטן. עולם שאין בו עורך דיגיטאלי לטקסט, ואי אפשר להעביר מיקום של פסקאות, לגזור, להדביק ולגם לפרסם לכל העולם בלחיצת כפתור. במצב כזה חייבים לחשוב בראש, לפני הפרסום.
כאשר אין טיוטות, עבודת העריכה חייבת להעשות בראש – חשיבה על מבנה הטקסט, על דרך הצגת הטיעונים, הדרך בה אנשים אחרים יבינו את הטקסט וכו'.
יכול להיות שהקלות של הכתיבה העכשווית היא גם חלק מהחסרון שלה, ואלה חלק מהסיבות שיש כ"כ הרבה טקסטים שמסתובבים ברשת, אבל מעט מאוד דברים שמתקרבים לכתיבה של יוון, מלפני יותר מ 2000 שנה.

ניב גורדון ופעילות פרו ערבית בקמפוס – סיכום בניים

סיכום בניים, קישורים, קצת הסברים בנושא ניב גורדון, התגובות, מה שהוביל למצב העגום והצעה לפיתרון : 

להמשיך לקרוא

נפתח פורום דיבייט!

באיזה כלי עדיף להשתמש בדיונים המקווננים, בבלוגים או בפורומים ? לפורומים לרוב חשיפה יותר גדולה ויותר אפשרויות עריכה נוחות, מצד שני יש שם גם הרבה שטויות ומלל לא קשור. בבלוגים אפשר לפתח טיעונים, אבל אין מסגרת ברורה לדיון ואין קהל רב שעוקב. עכשיו נפתח פורום דיבייט – שעונה על הצורך זה בצורה דיי יפה.

להמשיך לקרוא

תגובתו של חבר של כהן

בהמשך לרעיון של הסוטה,  להגיב למכתב ששלח מר. כהן לחבר שלו במכתב חזרה, נזכרתי שכמו תמיד מישהו עשה את זה יותר טוב לפניי…

להמשיך לקרוא