הצבת גבול תחתון למחיר – משמעויות והשלכות צפויות

ארגוני שמאל וסוציאליזם שונים מרבים בקריאותיהם להציב גבול תחתון למחירים במשק. נושא הקריאה משתנה, אך המהות קבועה : המחיר הנוכחי אינו צודק והממשלה צריכה לנצל את כוח הכפיה שלה להעלותו. לעיתים מדובר בשכר מינימום במשק, או בשכר המורים/סטודנטים/סופרים ולעיתים מדובר במחיר החלב/דבש/ירקות… במהות מדובר באותה דרישה עם אותן תוצאות שליליות.

קריאות אלה להתערבות ממשלתית ("אחריות ציבורית") מתוארות בדרך מאוד פשוטה ואטרקטיבית. לאחר שמיעת קריאותיהם, אדם יכול לחשוב לעצמו: "בעצם למה לא? לא יהיה יותר טוב פה אם אנשים ירוויחו יותר כסף?".

 אך המציאות מראה שיש התנגדות להעברת חוקים מסוג זה, מדוע ?

הטענה העיקרית להתנגדות להתערבות במחירים, ניתנת לתיאור כך: הצבת גבול תחתון (לשכר, למחיר או כל דבר אחר) לא תוביל לתוצאות הרצויות, אלא לנזק :

על מנת להסביר את הטענה רצוי  "לישר קו" לגבי משמעות המושגים עליהם מדברים :

מחיר : מנוקדת מבט של החברה, המחיר של כל דבר הוא הערך שיש לו בשימוש אלטרנטיביים. העלות באה ליידי ביטוי בשוק כאשר המחיר שאדם מוכן לשלם הופך למחיר שהאחר נאלץ לשלם, במטרה לחלוק את אותו משאב מוגבל או את המוצרים שנוצרים ממנו.

הסבר : כל הדברים בעולם הם משאבים מוגבלים- (scarce) הזמן שלנו, הכישורים שלנו, מספר בעלי המקצוע, האוכל והמים. ערכו של משאב מוגבל נקבע בהתאם לזמן ומקום ספציפיים ועפ"י הוויתור שהאדם מוכן לעשות למען קבלת המשאב המוגבל. המחיר בשקלים, הוא הביטוי לערכו של המוצר/משאב.

לדוגמא, כאשר אדם מעוניין לצבוע את ביתו הוא יכול לבחור בשתי דרכים שונות:  להשקיע את זמנו ולצבוע את הבית, או לשלם לצבעי מקצועי. עלות הצביעה העצמאית תהיה הזמן שלו (הזמן שיצטרך להשקיע בקניית החומרים, הצביעה, סידור הבית, ניקיון וכו'), קניית החומרים וכל אותם דברים עליהם יאלץ לוותר בשביל לאפשר את הקדשת הזמן הדרושה למימוש ההחלטה. עלות צבעי מקצועי תהיה העבודה הנדרשת לביצוע, עבור השגת סכום הכסף תמורתו הצבעי מסכים לעבוד.

המחיר הכדאי הוא האופציה היותר זולה בהתאם לאדם, לזמן ולמקום. ניתן לשער כי ערך הזמן של צעיר בן 16 המעוניין לצבוע את חדרו,  נמוך יותר מאשר אותו משך הזמן כעבור מספר שנים, כשהוא בעל מקצוע ואחראי לפרנסת משפחתו.

Surplus – עודף, כאשר הכמות המסופקת עולה על הכמות הנדרשת והדבר מוביל לנפילת מחירים. לדוגמא, בשיא עונת האבטיחים ההיצע גבוה, יש אלטרנטיבות רבות להשגת אבטיח ולכן יש אינטרס משותף לחקלאים ולצרכנים להוריד את המחיר.

כאשר פיקוח ממשלתי מונע ירידת מחירים, המחיר הנקבע "מלמעלה" יהיה גבוה מהערך אותו הצרכנים מוכנים לשלם. במצב זה, למרות שיש עודף ולא  מחסור –  אנשים לא יקנו. זאת מפני ששינוי המחיר לא משנה את ערכו. התוצאה תהיה Surplus – למרות שאין עודף כמותי של המוצר בשוק, הכמות המסופקת גבוהה מהכמות הנדרשת.

דוגמא נוספת, משוק הספרים :

לכל אדם יש כמות מוגבלת של כסף, ועליו לבחור היכן ישקיע את כספו מבין האפשרויות הרבות. לפיכך, ערכו של הספר שאדם מוכן לשלם עליו 50 ש"ח, הוא הויתור על האלטרנטיבות שיכל לבצע עם אותם 50 ש"ח. ערכו של ספר נקבע עפ"י נקודת המפגש בין שני האינטרסים המנוגדים במו"מ:  מוכנות הלקוח לשלם עבור הספר ומצד שני, המוכנות של המוכרים להוריד את המחיר.

במידה והממשלה תעביר חוק הקובע גבול תחתון למחירי הספרים, הדבר לא ישפיע על ערכם. התוצאה  תהיה הפוכה מהשאיפה המוצהרת: תהיה ירידה בדרישה לספרים ויווצר עודף. עודף הספרים והירידה במכירות יפגעו בהכנסות של הספקים (הסופרים). המדינה מונעת מהסופרים לקבל את אותו התשלום עבור עבודתם, אשר יכלו לקבל  לולא ההגבלה. הירידה במכירות וברווחים תוביל גם לנזק בטווח הארוך: מידת האטרקטיביות למקצוע תירד, ופחות אנשים יבחרו לעסוק בו. אנו כחברה, נפסיד סופרים טובים.

תוצאה נוספת להתערבות הממשלתית במחירים: בכל קניה של מוצר במחיר מפוקח, מבוזבזים משאבים יקרים. הכפיה לקנות ספר שערכו 20 ש"ח ב 30 ש"ח, מובילה לניצול לא יעיל של אותם 10 שקלים.  ההפרש יכל להוביל לתשואה יותר טובה אם היה מנוצל בשוק החופשי, עפ"י בחירת האדם אשר הרוויח את הכסף.

אותו העיקרון בשוק העבודה :

אדם בעל כישורים וזמינות מסוימים מוכן למכור יום עבודה תמורת סכום מסוים. כל אדם ינסה להגיע לשכר המתגמל ביותר אותו הוא מאמין שביכולתו להשיג. כמובן שאנשים שונים מפרשים את המושג "תגמול" בדרכים שונות, עפ"י אופיים האינדוודואלי וניטיות האישיות, ולא מדובר בתגמול כספי בלבד.

הממשלה יכולה להציב גבול תחתון על המסחר בתעסוקה ולאסור העסקה תמורת שכר נמוך מקביעת המחוקקים (כיום הסכום עומד על 22 ₪ לשעה). אך הצבעת חברי הכנסת יכולה להשפיע על המחיר בלבד, ערכה של העבודה לא ישתנה בהתאם לחוק הכתוב. אולי זה קצת עצוב אבל במקרים בהם תזרים המזומנים של העסק מאפשר העסקת שכיר נוסף ב 18 ש"ח לשעה בלבד, נתון זה לא נשלט ע"י המדינה. תוצאת ההגבלה תהיה מניעת העסקת עובדים, ולא שיפור בתנאי ההעסקה.

לסיכום:

לכל פעולה ממשלתית יש שתי פנים (לפחות) : מצד אחד, המטרות המוצהרות ומצד שני התוצאות במציאות. צדדים אלו לא תמיד הולמים, ולפעמים כוונות טובות ורצון לעזור יכול להוביל לגרימת נזק. הציבור הבוחר להתנגד לעליה בשכר מינימום לא עושה זאת ממניעי רשעות או רדיפת בצע, אלא מתוך הבנה מסוימת של המציאות וחוקיה.

חוקים אלה לא מקובלים עליכם? בבקשה, הדיון פתוח.

ליכודניק אמיתי דואג לעצמו

בפוסט באתר המהפכה, ליאור מסביר מדוע כדאי להתפקד לליכוד ולקדם מדיניות סוציאליסטית מבפנים. טיעוניו אופייניים לתעמולת השמאל: שימוש בטיעונים הפונים לרגש, לגיוס הכעס וההפחדה תוך כדי הימנעות ממתן הסברים והתעלמות מסתירות ב"הסבריו".

אז מה היה לנו ?

הפוסט מציג רשימת רעות מסוכנות ולא נעימות, כך תוגבר תחושת התסכול מהמדינה והרצון לעשות משהו. לאחר מכן מתואר מקור הבעיה: לא דואגים לנו. כלומר, המצב גרוע בגלל מספר קבוצות לחץ המשפיעות על הממשלה והקורא צריך להתרעם כי הם לוקחים את מה שהוא יכל לקבל. יכלת לקבל בחינם ומישהו אחר לקח! הפתרון המוצע אם כן הוא להפוך לקבוצת לחץ נוספת.

זהו לא הפתרון של הליכודניק. הליברל מבין את מקור הרעה: עצם היכולת של קבוצת לחץ להצביע עבור קבלת כסף מהקופה הציבורית היא מקור הבעיה. קבוצת הלחץ הזו יכולה להיות מהצדדים השונים של המפה הפוליטית: החרדים, תנועות הנוער של השמאל, הקיבוצים (מכס על מוצרי חלב וקרקעות במתנה), אנשי תיאטרון או אוניברסיטאות.

בסרטון מוסבר הטיעון בדרך יפה :

השיטה בה קבוצת לחץ הפועלת לקבל חלק מהקופה הציבורית נובעת מחשיבה שגויה וסוציאליסטית. דרך פעילות זו מתעלמת מהמציאות: אנחנו מקור ההכנסה היחיד של הממשלה. כל דרישה לקבלת חלק מהעוגה, זו דרישה להגדלת החלק הנלקח מאיתנו. לכן, הפתרון הוא לא לצעוק יותר חזק אלא להפסיק את החלוקה באופן גורף.

אז מה לא היה לנו ?

בפוסט לא היו לנו הסברים על מקור המצב הלא רצוי, על המצב בו כן נרצה להיות, הפתרון המוצע וכיצד פתרון זו יקדם את המצב הרצוי. הסברים אלה לא יופיעו בתעמולת השמאל מכיוון שהם מלאים בסתירות פנימיות ובטענות לא מבוססות. מסיבה זו דרך הפעולה מתבססת בעיקר על פניה לרגשות. באותו הנושא, מומלץ לקרוא את הפוסט של ארד, "האקדח המעשן של שתיל".

.

מחירה של אחריות ציבורית

בהתאם למחזוריות הקבועה, רוח הסוציאליזם נושבת במחוזותינו ואיתה הקריאות ל"הרחבת האחריות הציבורית". דרך קידום הרעיון כוללת בדר"כ תיאור מצב טראגי של פלוני אלמוני והצהרה כי במידה והייתה אחריות ציבורית, טרגדיות מסוג זה היו נמנעות. אם רק היו מצביעים בכנסת על אחריות ציבורית בנושא התזונה, לא היה רעב. אם רק יצביעו על אחריות בנושא הדיור, אף אדם לא ישן ברחוב. למעשה, כל אדם עם לב ושאינו מעוניין שאחרים יסבלו, מוטלת עליו האחריות לקידום האחריות הציבורית.

להמשיך לקרוא

יורים לכל הכיוונים ומשאירים פצועים בשטח

 נראה כי כל מספר שבועות נושא מסוים עולה לכותרות, מעפיל על כל נושא אחר, משתלט על סדר היום ואז נעלם כלא היה. למעשה, זוהי מלחמתם של אנשי השמאל בממשלה, בדרכה האופיינית: יורים לכל הכיוונים ומשאירים פצועים בשטח. עלייתו של נושא מסוים לכותרת הנה מכוונת ובעלת מאפיינים קבועים: נעשה שימוש במצוקות של אנשים, מאשימים את נתניהו בכל, מתעסקים באופן טרחני ומציף בטפל ואז עוברים להתקפה הבאה. עם המעבר, נוטשים את המסכנים ולא מסתכלים אחורנית. באופן מפליא, המצוקות שהיו אך לפני רגע חמורות ביותר לא זוכות להתייחסות או טיפול.

דוגמאות: לפני מספר חודשים היו הבטחות לקטסטרופה דיפלומטית ביטחונית בינלאומית בספטמבר (באשמת נתניהו). הוסבר לציבור כי אין דרך להימנע מהאסון. לרעיון מרכזי זה הצטרפה המצוקה הכלכלית החריפה ביותר אשר מחייבת טיפול דחוף. מאחר וספטמבר עבר ללא אסון מדיני והציבור נמנע מלהיגרר למהפכה סוציאליסטית, אנו עדים לשינוי בכיוון האש: שנאת החרדים.

ספטמבר הנורא

כלי התקשורת הציגו ברובם תמונה אחידה לגבי העתיד הבלתי נמנע: בתגובה לחוסר מוכנותו של נתניהו להיכנע לדרישות הערבים, הרשות תפנה לאו"ם בבקשת הכרה. מהלך זה יוביל לדברים נוראים; בידוד בינלאומי ופגיעה קשה בכלכלה, נזק מדיני ברור, אלימות  ושלל תרחישי אימה. בתפקיד המסכנים התורנים היו ערביי יו"ש הנאלצים להתמודד עם התסכול הלאומי הבלתי נסבל ומתקשים להתאפק ולא לפנות לאלימות מחוסר ברירה. המסר היה ברור: אי כניעתו של נתניהו איננה אחראית ומובילה לאסון.

מצוקה כלכלית –

הציבור הישראלי לא תמך בכניעה לרשות ולכן נוספה עוד חזית לתקיפת הממשלה: מחאה חברתית "ספונטנית". שוב, הוצגה תמונה אחידה בכלי התקשורת המרכזיים: המצב הכלכלי בישראל איום ונורא, רק הפלת הממשלה והחזרת השלטון הסוציאליסטי יושיעו את המדינה. בתפקיד המסכנים: אימהות ללא בעל, זוגות ללא הון אישי, העניים, הלא עניים, הצעירים, הבוגרים, הזקנים, הסטודנטים..

בניגוד לתרחישי האימה ואווירת המהפכה משרדי ראש הממשלה והחוץ פעלו בהצלחה לבלימת המהלך הערבי. לא הייתה אלימות יוצאת דופן, לא נגרם נזק כלכלי או בידוד בינלאומי. ה"תסכול הלאומי" ירד מהכותרות ובדרך פלא הנושא חדל מלהטריד. בחזית הכלכלית הנתונים הראו מצב שונה מהמסכנות המוצגת: אחוזי האבטלה נמוכים, שיא ביציאות לחו"ל, ועליה ביבוא רכבים. מנהיגי המאבק לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר מטרתו מעבר למאבק עצמו, והסיפור יורד מהכותרות. מוקד תשמת הלב עובר למקום אחר, האנשים והמצוקות מושארים מאחור.

איימת החרדים –

לאחר כישלון הניסיונות הקודמים, מתבצעת חזרה לתחום הבטוח: אויב מוגדר, זר, מתבדל ובולט במוזרותו – החרדים. מספר אירועי אלימות מחממים את השטח והנושא כובש את הכותרות. המסכנים בכותרות הפעם: ילדה בת 8, עיתונאית שעלתה לאוטובוס באשדוד, האשמה בזריקת תפו"א וקורבנות לקללות.

לצערנו, אירועי תקיפה מתרחשים במדינה. הם מתרחשים לצד ירי טילים על ישראל, הבחירות בארה"ב, המשבר הכלכלי באירופה, מלחמת אזרחים בסוריה, השתלטות האסלם הלוחמני על מצרים וכו'. הצבת אירועים אלה בכותרות הראשיות מעידה על הרצון להפנות את מוקד עניין הציבור באופן מלאכותי.

ההתמקדות בטפל :

 אירועי האלימות בבית שמש היו חמורים ואסורים עפ"י חוק. חברה בריאה צריכה להקיא מתוכה אנשים המוצאים הצדקות לתקיפת ילדה קטנה ע"י אדם מבוגר. אך יש להפריד בין העיקר לטפל: העיקר הוא הגורמים אשר הובילו לקיומו של המצב הנוכחי. בין הגורמים ניתן למנות את מדיניות התקצוב, מערכת החינוך, הכספים המועברים לאגד, בקרה על השלטון המוניציפלי וכד'. ההתעסקות הבלתי פוסקת בטפל ובאירועים הקטנים מעידה על הרצון לעורר תסיסה ושנאה בקרב הקוראים.

הצפי להמשך :

ההאשמות כלפי החרדים ירדו מהכותרות בקרוב ויעלו שוב עם הרצתו של לפיד (ג'וניור) לכנסת. באופן דומה, תעלם הדאגה לאנשים הנאלצים להתמודד עם האלימות וההפליה במרחב הציבורי. ככל הנראה המיליארדים ימשיכו לזרום לחברה הפרטית "אגד", על אף התנהלותה הבעייתית. חברי כנסת ידאגו להעברת תקציבים למגזרים מצומצמים וראשי העיריות ימשיכו לעשות בתקציביהם כברצונם.

(הערה : פורסם בבמה החופשית ב 06.01.2012 )

זכויות – הגישות השונות למושג.

מה הן זכויות?

התשובה לשאלה הזו היא אחד המאפיינים המאבחנים בין גישות הדוגלות בחופש האדם ובין הגישות ה"חברתיות"/סוציאליסטיות/קומוניסטיות.

להמשיך לקרוא

גבול האוניברסיטה.

בעקבות הערה של גיא שהיתה במקום, התייעצתי עם מודד מוסמך לגבי מציאת גבולות, והנה כאן מובא הגבול של האוניברסיטה.

להמשיך לקרוא