גירעון תקציבי וחוב לאומי

אווירת חג מורגשת בקרב חובבי הביקורת על נתניהו. לא מספיקה התבוסה שלו בבחירות (מה זה משנה מי המפלגה הכי גדולה?) אפילו תדמיתו בתור אשף כלכלי – נפגעה. הרי מדיניותו הקפיטילסטית הובילה לגרעון של 40 או 50 מיליארד ש"ח! זה חוב גדול מאוד למדינתנו הקטנה.

אז זהו, שלא. לפחות קצת דיוק בהאשמות והכרת המונחים:

גרעון תקציבי – הפער הנוצר כאשר ההכנסות המתוכננות של הממשלה נופלות מהוצאותיה; לשון אחר: כאשר ההכנסות ממִסים, מאיגרות וממכירת שירותים נמוכות מההוצאות. גירעון בתקציב פירושו חיסכון שלילי של הממשלה. הגירעון ממומן על ידי מלוות מהבנק המרכזי, מבנקים מסחריים או מהציבור הרוכש איגרות חוב ממשלתיות. משמעות הגירעון היא הזרמת כספים נוספים למשק והגדלת אמצעי התשלום.

חוב לאומי – סך כל החוב שהממשלה, בכושר הפורמלי שלה, קיבלה על עצמה. הווה אומר: חוב של היחידה המדינית ולא החוב המצטבר של כל תושבי המדינה. חוב זה כולל הן את החוב הפנימי (כלפי תושבי המדינה) והן את החוב החיצוני (כלפי תושבי חוץ ומדינות זרות). הוא נוצר ממלוות שנטלה המדינה כדי לממן הוצאות שאין להן כיסוי בהכנסותיה.

הגירעון התקציבי בהשוואה לחוב הלאומי

ה 50 או 40 מיליארד הם רק תוספת החוב לשנת 2012. בהאזרח הישראלי יחלום עוד הרבה שנים על חוב לאומי של 50 מיליארד. לשם הבנת גודל ההבדלים; סך החובות שוועד עובדי חברת החשמל הפיל עלינו  עומד 70 מילארד ש"ח (כ 30,000 ש"ח לכל בית אב בישראל).

סך החוב הלאומי עומד על כ 650 מיליארד ש"ח, לפחות.

 עלות החוב 

כמו כל חוב, הממשלה משלמת ריביות ועמלות על ניהולו. הסעיף התקציבי השלישי בגודלו (לאחר החזר חובות ובטחון) הוא הריביות והעמלות. בתקציב 2012, כ 11.3% יועדו לתשלומי ריבית ועמלות, כ 114 מיליארד ש"ח. הרבה מאוד כסף שלא קונה כלום.
בנוסף, חוב לאומי מוביל פגיעה בהשקעות המגזר הפרטי ופגיעה בחופש הפרט, כיוון שהכסף אשר מושקע בחובות המדינה, אינה מושקע במקומות יותר פרודקטיביים.

הפתרון

להפסיק לריב על העברות תקציביות ואיזה סעיף יותר צודק. צריך להפנות את כל המשאבים הלאומיים  להקטנת החוב והקטנת ההוצאות הציבוריות. רמז: גיוס עשרות אלפי חרדים בכפיה, מימונם ומשפחתם בעלות של כ 4,000 לחייל – זה לא הכיוון הנכון.