ארגוני שמאל וסוציאליזם שונים מרבים בקריאותיהם להציב גבול תחתון למחירים במשק. נושא הקריאה משתנה, אך המהות קבועה : המחיר הנוכחי אינו צודק והממשלה צריכה לנצל את כוח הכפיה שלה להעלותו. לעיתים מדובר בשכר מינימום במשק, או בשכר המורים/סטודנטים/סופרים ולעיתים מדובר במחיר החלב/דבש/ירקות… במהות מדובר באותה דרישה עם אותן תוצאות שליליות.
קריאות אלה להתערבות ממשלתית ("אחריות ציבורית") מתוארות בדרך מאוד פשוטה ואטרקטיבית. לאחר שמיעת קריאותיהם, אדם יכול לחשוב לעצמו: "בעצם למה לא? לא יהיה יותר טוב פה אם אנשים ירוויחו יותר כסף?".
אך המציאות מראה שיש התנגדות להעברת חוקים מסוג זה, מדוע ?
הטענה העיקרית להתנגדות להתערבות במחירים, ניתנת לתיאור כך: הצבת גבול תחתון (לשכר, למחיר או כל דבר אחר) לא תוביל לתוצאות הרצויות, אלא לנזק :
על מנת להסביר את הטענה רצוי "לישר קו" לגבי משמעות המושגים עליהם מדברים :
מחיר : מנוקדת מבט של החברה, המחיר של כל דבר הוא הערך שיש לו בשימוש אלטרנטיביים. העלות באה ליידי ביטוי בשוק כאשר המחיר שאדם מוכן לשלם הופך למחיר שהאחר נאלץ לשלם, במטרה לחלוק את אותו משאב מוגבל או את המוצרים שנוצרים ממנו.הסבר : כל הדברים בעולם הם משאבים מוגבלים- (scarce) הזמן שלנו, הכישורים שלנו, מספר בעלי המקצוע, האוכל והמים. ערכו של משאב מוגבל נקבע בהתאם לזמן ומקום ספציפיים ועפ"י הוויתור שהאדם מוכן לעשות למען קבלת המשאב המוגבל. המחיר בשקלים, הוא הביטוי לערכו של המוצר/משאב.
לדוגמא, כאשר אדם מעוניין לצבוע את ביתו הוא יכול לבחור בשתי דרכים שונות: להשקיע את זמנו ולצבוע את הבית, או לשלם לצבעי מקצועי. עלות הצביעה העצמאית תהיה הזמן שלו (הזמן שיצטרך להשקיע בקניית החומרים, הצביעה, סידור הבית, ניקיון וכו'), קניית החומרים וכל אותם דברים עליהם יאלץ לוותר בשביל לאפשר את הקדשת הזמן הדרושה למימוש ההחלטה. עלות צבעי מקצועי תהיה העבודה הנדרשת לביצוע, עבור השגת סכום הכסף תמורתו הצבעי מסכים לעבוד.
המחיר הכדאי הוא האופציה היותר זולה בהתאם לאדם, לזמן ולמקום. ניתן לשער כי ערך הזמן של צעיר בן 16 המעוניין לצבוע את חדרו, נמוך יותר מאשר אותו משך הזמן כעבור מספר שנים, כשהוא בעל מקצוע ואחראי לפרנסת משפחתו.
Surplus – עודף, כאשר הכמות המסופקת עולה על הכמות הנדרשת והדבר מוביל לנפילת מחירים. לדוגמא, בשיא עונת האבטיחים ההיצע גבוה, יש אלטרנטיבות רבות להשגת אבטיח ולכן יש אינטרס משותף לחקלאים ולצרכנים להוריד את המחיר.
כאשר פיקוח ממשלתי מונע ירידת מחירים, המחיר הנקבע "מלמעלה" יהיה גבוה מהערך אותו הצרכנים מוכנים לשלם. במצב זה, למרות שיש עודף ולא מחסור – אנשים לא יקנו. זאת מפני ששינוי המחיר לא משנה את ערכו. התוצאה תהיה Surplus – למרות שאין עודף כמותי של המוצר בשוק, הכמות המסופקת גבוהה מהכמות הנדרשת.
דוגמא נוספת, משוק הספרים :
לכל אדם יש כמות מוגבלת של כסף, ועליו לבחור היכן ישקיע את כספו מבין האפשרויות הרבות. לפיכך, ערכו של הספר שאדם מוכן לשלם עליו 50 ש"ח, הוא הויתור על האלטרנטיבות שיכל לבצע עם אותם 50 ש"ח. ערכו של ספר נקבע עפ"י נקודת המפגש בין שני האינטרסים המנוגדים במו"מ: מוכנות הלקוח לשלם עבור הספר ומצד שני, המוכנות של המוכרים להוריד את המחיר.
במידה והממשלה תעביר חוק הקובע גבול תחתון למחירי הספרים, הדבר לא ישפיע על ערכם. התוצאה תהיה הפוכה מהשאיפה המוצהרת: תהיה ירידה בדרישה לספרים ויווצר עודף. עודף הספרים והירידה במכירות יפגעו בהכנסות של הספקים (הסופרים). המדינה מונעת מהסופרים לקבל את אותו התשלום עבור עבודתם, אשר יכלו לקבל לולא ההגבלה. הירידה במכירות וברווחים תוביל גם לנזק בטווח הארוך: מידת האטרקטיביות למקצוע תירד, ופחות אנשים יבחרו לעסוק בו. אנו כחברה, נפסיד סופרים טובים.
תוצאה נוספת להתערבות הממשלתית במחירים: בכל קניה של מוצר במחיר מפוקח, מבוזבזים משאבים יקרים. הכפיה לקנות ספר שערכו 20 ש"ח ב 30 ש"ח, מובילה לניצול לא יעיל של אותם 10 שקלים. ההפרש יכל להוביל לתשואה יותר טובה אם היה מנוצל בשוק החופשי, עפ"י בחירת האדם אשר הרוויח את הכסף.
אותו העיקרון בשוק העבודה :
אדם בעל כישורים וזמינות מסוימים מוכן למכור יום עבודה תמורת סכום מסוים. כל אדם ינסה להגיע לשכר המתגמל ביותר אותו הוא מאמין שביכולתו להשיג. כמובן שאנשים שונים מפרשים את המושג "תגמול" בדרכים שונות, עפ"י אופיים האינדוודואלי וניטיות האישיות, ולא מדובר בתגמול כספי בלבד.
הממשלה יכולה להציב גבול תחתון על המסחר בתעסוקה ולאסור העסקה תמורת שכר נמוך מקביעת המחוקקים (כיום הסכום עומד על 22 ₪ לשעה). אך הצבעת חברי הכנסת יכולה להשפיע על המחיר בלבד, ערכה של העבודה לא ישתנה בהתאם לחוק הכתוב. אולי זה קצת עצוב אבל במקרים בהם תזרים המזומנים של העסק מאפשר העסקת שכיר נוסף ב 18 ש"ח לשעה בלבד, נתון זה לא נשלט ע"י המדינה. תוצאת ההגבלה תהיה מניעת העסקת עובדים, ולא שיפור בתנאי ההעסקה.
לסיכום:
לכל פעולה ממשלתית יש שתי פנים (לפחות) : מצד אחד, המטרות המוצהרות ומצד שני התוצאות במציאות. צדדים אלו לא תמיד הולמים, ולפעמים כוונות טובות ורצון לעזור יכול להוביל לגרימת נזק. הציבור הבוחר להתנגד לעליה בשכר מינימום לא עושה זאת ממניעי רשעות או רדיפת בצע, אלא מתוך הבנה מסוימת של המציאות וחוקיה.
חוקים אלה לא מקובלים עליכם? בבקשה, הדיון פתוח.
צדק 2.0 
יש לפחות שתי בעיות בניתוח הזה שהופכות אותו ללא מתאים לא לשוק הספרים ולא לשוק העבודה.
1. הניתוח כאן מניח שהמוצר שמחירו נמצא בפיקוח נסחר בתחרות משוכללת. בפרט, הניתוח הנ"ל נכשל כאשר לאחד הצדדים בשוק (למשל הוצאות הספרים) יש כוח שוק מספיק גדול כדי להשפיע על המחירים. בשוק שבו מתקיימת תחרות מונופוליסטית פיקוח על המחירים עשוי להגדיל את היעילות.
2. הניתוח כאן הוא של שווי משקל חלקי. זה ניתוח שלחלוטין לא מתאים לשוק העבודה, שכן ההכנסות מעבודה משפיעות באופן עקיף על פונקצית הביקוש לעבודה.
באופן כללי, הטיעון לעיל נגד פיקוח על מחירים מתבסס על רעיון שבשווי משקל הערך השולי מכל מוצר שווה לכל הסוכנים בשוק. אבל אפילו אם מתקיימים כל התנאים של תחרות משוכללת, הממשלה עשויה על ידי פיקוח על השכר להסיט את המשק לנקודת שווי משקל אחרת.
1. נכון, במקרה של מונופול פיקוח על המחיר יכול להגדיל את ה"יעילות" במשק. אבל כמה מקרים יש של מונופול ? המקום היחידי שיש בו מונופולים זה מקום שהממשלה אוסרת על תחרות. בשוק הספרים אין מונופול יש תחרות, יש הרבה סופרים שרוצים להוציא לאור את ספריהם (במקרים רבים פרסום הספר חשוב להם יותר מהרווח מהספר) ויש הרבה צרכנים.
2. לא נכון, אין שום חשיבות לכך שההכנסות מעבודה יכולות להשפיע על פונקצית הביקוש לעבודה דרך היזון חוזר, הניתוח לגבי נקודת שיווי המשקל והשפעת מדיניות שכר מינימום נשארת זהה.
אין שום הנחה שבשיווי משקל הערך השולי מכל מוצר שווה לכל הפועלים בשוק, אני לא יודע מאיפה הבאת את זה אבל ההנחה הזאת מיותרת. זה נכון שהממשלה יכולה להסיט את המשק לנקודת שיווי משקל אחרת וזו בדיוק הבעיה, מדובר בנקודה פחות יעילה שבה יש יותר אבטלה.
1. מונופול יכול להתקיים בהרבה מצבים בלי שום קשר למגבלה ממשלתית. למשל, כאשר יש עלויות קבועות גבוהות ליצור, או כאשר יש יתרון לגודל. שוק הספרים מורכב משרשרת של סופרים-הוצאות-קוראים. יש הרבה סופרים והרבה קוראים, אבל מעט הוצאות. ההוצאות הן מונופסון בשוק לכתבי-יד ומונופולין בשוק הספרים לצרכן (למעשה אוליגופול, אבל זה לא חשוב). בשירשור אנכי מספיק שחוליה אחת תהיה לא תחרותית כדי להוביל לחוסר יעילות.
2. דווקא מה שאתה כתבת לא נכון: אין שום סיבה לחשוב שלכלכלה נתונה יש נקודת שווי משקל יחידה. במקרים שבהם יש עלויות חיצוניות (או כל מיני כשלי שוק אחרים), הכלכלה יכולה להתיצב על נקודת ש"מ פחות יעילה והפעילות של הממשלה בהחלט יכולה להעביר את הכלכלה לנקודה (פארטו) עדיפה. הניתוח בהחלט שונה כשיש מספר נקודות שווי משקל.
את התוצאה (לא הנחה) שהערך השולי בש"מ שווה לכל סוכן בכלכלה נובעת הבאתי ממשוואות 4-6 בפרק 16 תת פרק F, בספר של Mas-Colell, Whinston & Green. אתה יכול למצוא את זה בכל ספר לימוד בכלכלה על שווי משקל כללי, וזה די פשוט להגיע לזה בעצמך אם תכתוב את תנאי סדר ראשון. (פשוט תשווה את התועלת השולית חלקי המחיר בין שני מוצרים ושני צרכנים).
בנוסף, אפילו אם אין כשלי שוק בכלל, בניתוח הקלאסי לחלוטין של שוק תחרותי, אין שום משפט שאומר שקיימת רק נקודת שווי משקל אחת. יכולות להיות כמה נקודות שווי משקל והן *כולן* פארטו יעילות! אתה יכול להעדיף אחת על השנייה כי היא נראית לך הגונה יותר, אבל אין לזה שום קשר לכלכלה. בפרט, הממשלה יכולה לחשוב שנקודה אחת היא טובה יותר, ויכולה להסיט את הכלכלה לאותה נקודה על ידי ויסות מחירים.
עכשיו, תשמע, זה לגמרי בסדר להיות ליברטריאן. אני לא, אבל אני מכבד את דעתך. מה שלא בסדר זה לנסות להציג את הליברטריאניזם כאילו היא תוצאה חד משמעית של משפטים מתמטיים בכלכלה. זה בסדר להיות נגד שכר מינימום, אבל להגיד שבכל מודל כלכלי קביעת שכר מינימום מובילה לחוסר יעילות, זה או בורות במאקרוכלכלה או נסיון מכוון לנצל את חוסר ההכרות של הקורא עם הכלכלה המודרנית כדי לרמות אותו לגבי מה היא הדעה המקובלת בקרב כלכלנים.
apatir,
הביטחון העומד מאחורי "צדקת דרכנו" לא נובע מכך שזו דעתנו בלבד, אלא מכיוון שכך מוכיחה המציאות: בכל מקום בו הפעילו חוקי שכר מינימום זה העלה את האבטלה. זוהי התוצאה הצפויה וההגיונית של מהלכים כאלה.בכל מקום בו הממשלה התערבה – זה הוביל לנזק. אתה מוזמן להביא לי דוגמאות מישראל המוכיחות אחרת.
אשתף אותך במשהו מניסיוני האישי: בעבר עבדתי עם אנשים המאובחנים כנפגעים נפשית. לרובם היו מעל 40% נכות וקשיים אובייקטיבים להתפרנס, בעקבות ההתמודדות עם הפגיעה. התפקיד שלי היה לעזור לאנשים להשתלב בשוק העבודה, כחלק מחוק סל שיקום.
היו המון מקרים בהם נתקלתי בבעלי בית שהיו מוכנים להעסיק אנשים, אבל לא בתרומה – אלא עבור השכר שהם חושבים שמתאים. היו גם הרבה מחפשי עבודה שחיים מ 3,000 ש"ח של ביטוח לאומי ומבחינתם לעבוד עבור 15 ש"ח לשעה 20 שעות בשבוע – זה התגשמות חלום. החוק מנע את ההתקשרויות האלו, החוק קבע כי המובטל ישאר מובטל ונתמך והמעסיק מלא הרצון טוב ישאר ללא עובד. באיזו זכות? שום משפט משום ספר שתצטט לי לא ישכנע אותי שזה צודק להשאיר אדם המעוניין לעבוד בלי עבודה.
יש המון מאמרים אמפיריים בכלכלה שמדגימים איך העלאת שכר המינימום לא השפיעה כלל על תעסוקה. המפורסמים שבהם הם עבודותיהם של Card and Krueger. מצד שני, יש גם המון עבודות שלא מסכימות עם המחקר שלהם. ככלל הייתי אומר שיש ראיות לכאן ולכאן ושהקהילה הכלכלית לא תמימת דעים בנושא. כך או כך, הטענה שלך ש"בכל מקום וגו'" אין לה על מה להסתמך.
אני גם לא מסכים עם הטענה שבכל מקום שהממשלה התערבה היא גרמה נזק. למשל, אני חושב שהפיקוח על הבנקים וביטוח חובה של פקדונות הביא הרבה תועלת לחברה. התופעה של run on the bank נעלמה, ולמרות שיש לפיקוח גם חסרונות, לי אין ספק שהיתרונות עולים בהרבה על החסרונות.
את הפסקה השנייה שלך אני מבין לחלוטין. אין ספק שפיקוח על שכר (כמו כל התערבות) גורם לכך שהשטלון אוסר על אנשים שמעוניינים להתקשר בחוזים מסוימים להקשר בינהם, על אף שהחוזה המסוים עשוי להיטיב עם שני הצדדים. אנשים שמצדדים בהתערבות מאמינים שהנזק קטן מהתועלת לחברה בכללותה. ליברטריאנים מאמינים שהנזק תמיד גדול יותר. אין ספק שיש כאן דילמה.