לא כל אחד

רעיון הדמוקרטיה הישירה, המקודם בין השאר ע"י קבוצת "כל אחד" נשמע רעיון טוב עם יתרונות רבים כמו חיזוק הדמוקרטיה, מניעה של זילזול בעם ע"י הנבחרים ושימת דגש על האינטרסים של העם ולא אינטרסים אישיים של נבחרי ציבור. עם כל היתרונות של השיטה, בארגון הקטן של אגודת הסטודנטים של ב"ג, אני מתנגד להוצאה לפועל של רעיון זה.

שיטת הדמוקרטיה הישירה בקצרה, כפי שמוגדרת ע"י התנועה לדמוקרטיה ישירה :

דמוקרטיה ישירה היא שיטת משטר, בה כלל הציבור הוא הריבון והשליט במדינה. בשיטה זו יכול כל אזרח להשתתף בפועל בניהול עניני המדינה. ניהול זה כולל חקיקת חוקים, קבלת החלטות ופיקוח על מנגנוני הביצוע והמשפט. בניגוד לשיטה הנהוגה כיום, בה נציגי העם מקבלים ההחלטות, בשיטת הדמוקרטיה הישירה כל בעלי זכות ההצבעה לוקחים חלק בקבלת אותן החלטות.

רעיון הדמוקרטיה הישירה לא עלה באגודה, אבל לפעמים כן מדברים על "משאל חברים" בנושאים שנראים הרי גורל כמו יציאה לשביתה. למרות שאני לא שמעתי על משאל שיצא לפועל אי פעם, האפשרות קיימת בתקנון האגודה.

האגודה היא של הסטודנטים, בדיוק כמו שהמדינה והממשלה הם של העם, אז תוכלו לשאול : מדוע אני מתנגד לשליטה של הציבור על האגודה שלו? התשובה העיקרית היא חוסר הידע וחוסר ההבנה של ציבור הסטודנטים.

את חוסר הידע אפשר לחלק לשניים : חוסר ידע על הרכב האגודה ומהותה ,חוסר ידע על בנושאים כללים מחוץ לאגודה (מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה, כיצד נקבע שכ"ל, מהו תקציב, המשמעות של מחירים וכו').

אי הכרת האגודה והמבנה שלה –

רוב מוחלט של הסטודנטים באוניברסיטה לא יודעים מספיק על המבנה האגודה, מהותה וההיסטוריה שלה על מנת לקבוע לה מטרות. לדוגמא : האגודה היא עמותה רשומה, ולה יש מטרות המעוגנות בתקנון. לתקנון האגודה יש תוקף של חוזה לכל דבר עפ"י רשם העמותות, לכן כל פעילויות האגודה מחויבות להיות מכוונות להגשמת המטרות שבתקנון ולא למען כל מטרה שהסטודנטים רואים לנכון באותה השנה. דוגמא לדרישה כזו היתה במשך השנה כאשר נשמעו קולות מחאה על כך שאגודת הסטודנטים לא עושה מספיק למען הסטודנטים, שכן שכ"ד בב"ש עלה, וזה נושא שלדעת חלק מהסטודנטים היה אמור להיות באחריות האגודה..

קבוצת הסטודנטים המכהנת במועצה לוקחת על עצמה אחריות ששאר הסטודנטים לא, הם לומדים את האגודה, מנסים קצת לדעת מה נעשה בעבר ומה אפשרי לעשות, לומדים את המערכת וכך הם יכולים לקבוע מטרות שיותר מתאימות ואפשריות לאגודה מאשר הרצונות של הסטודנט הממוצע.

אנשים אשר לא מכירים את האגודה ואת דרכי הפעולה שלה עלולים לשפוט את הנבחרים שלהם בצורה לא נכונה או הוגנת. הצהרות פופלריות יזכה לתמיכה למרות שלהצהרות אין כיסוי והן לא יתגשמו (כמו להציע מלגות לסטודנטים, תוך התעלמות מהעובדה שהאגודה היא מלכ"ר ואין לה שום אפשרות לחלק כסף). באותה הדרך רעיונות שיעלו מן הציבור. חבר מועצה אחר יכול להשקיע את מיטב זמנו, לעבוד ברצינות, ללמוד את תוכן הנושאים שעולים להצבעה, אך להבחן בעני הסטודנטים רק ע"י הקריטריון הצר של "מה השגת בשבילי?" תוך כדי חוסר הכרות עם גורמים רבים אחרים שיכולים להכשיל יוזמות ולא בשליטת חבר המועצה, כמו  חוסר שיתוף פעולה של האוניברסיטה, בעיות תקציב, התנגדות של חברי מועצה אחרים וכו'.

חוסר ידע בנושאים כלליים

חוסר  ידע של סטודנטים רבים בנושאים עליהם הם דנים, לא מפריע להם לגבש דעה וקבל החלטות באותם נושאים. כמעט כל שנה, חברי האגודה נדרשים לקבל החלטות בנושא ההשכלה הגבוהה בישראל – שכ"ל, הועדות השונות, מאבק המרצים עם האוצר, מאבק של ור"ה עם האוצר ועוד. כמה מהסטודנטים מכירים באמת את הנושאים האלה ? ללא קשר לעמדות ודעות, אפשר לראות שחלק מהדרישות נובעות פשוט מחוסר הבנה.

אני מרשה לעצמי לשער שאם יהיה משאל סטודנטים בנושא "האם האגודה צריכה להאבק למען הגשמת ועדת וינוגרד?" רוב הסטודנטים יצביעו שכן, מה הבעיה עם זה ? העניין הוא שועדת וינוגרד מונתה בשנת 2000 והיא הכינה המלצות לממשלה לשנים 2002-2006 בנושא שכ"ל, לפי מחירי יולי 2000. להאבק בשנת 2009 על הגשמת תוכנית לשנים 2002-2006, אחרי שהממשלה כבר מינתה ועדה לקביעת שכ"ל שמתייחסת לשנים 2007-2013 זה קצת לא לעניין, ללא קשר לדעות לגבי סיבסוד האוניברסיטאות או כל נושא אחר שנידון בועדות אלה. יכול להיות שיש המלצות של ועדה אחרת שבכלל יראו יותר טוב מהמלצות וינוגרד, הרי היו עוד ועדות : ועדת אגרנט (1959), ועדת קרגמן (1966), ועדת בר ניב (1971), ועדת נבון (1977), ועדת קצב (1982), ועדת קוברסקי (1991), ועדת מלץ (1996), מדוע שלא יאבקו הסטודנטים למען ביצוע המלצות ועדת נבון? די בטוח ששכ"ל היה אז יותר נמוך (הרי לסטודנטים אסור להצמיד למדד).

אבל מה אם בעיות הכוח ? 

רעיונות הדמוקרטיה הישירה נהגו מסיבות מסוימות ומוצדקות, בפוליטיקה הארצית היום אין הבטחה טובה דיה שנבחרי הציבור אכן יימקמו את האניטרס הציבורי בראש מעינותיהם ואין לציבור דיי השפעה. ההיסטוריה המפוקפקת של האגודה (צפיה ברשימת פרשיות ועד האגודה , הקשורות כולן לתקופתה של גבריאלי כיו"ר האגודה)  גם מראה שמאוד קל לנצל את משאבי האגודה לאינטרס האישי של בעלי תפקידים ואף להגיע למצב של חשדות בפלילים. מה הם הכלים לאיזון שנבחרי הציבור נותנים לבוחרים בתמורה לסמכויות שהציבור מפקיד בידיהם?

הכלי החשוב ביותר הוא השקיפות – זה הכלי שמאפשר לקבוצת יחידים להשתמש באחריות ובזכויות של קבוצת הרוב ויחד עם זאת, ישאיר את הפיקוח וכוח מסוים לקבוצת הרוב. בנוסף לפיקוח, השקיפות מאפשרת לבחון את הנבחרים בצורה יותר טובה ואמינה מאשר בוחן התוצאות בלבד שכן יש מעקב לאורך כל השנה.

בכל עמותה, לפי רשם העמותות, חייבת להיות ועדת ביקורת ובאגודה ועדה זו מורכבת מ 3 חברים. מה כוחם של אותם שלושה, עם כל הכוונות הטובות בעולם, לעומת כוחם של 15,000 חברים ? על האגודה לפעול בצורה אקטיבית, להפצת כל פרוטוקול המתעד כל קבלת החלטה, להודיע מראש על כל ישיבה ולעודד אנשים להגיע ולצפות. עצם העובדה ששמות חברי המועצה יפורסמו ברבים יחד עם הטיעונים שלהם ותיעוד ההצבעות, זו הביקורת האפקטיבית ביותר.

מוסר העבודה ודרך קבלת ההחלטות של הארגון יעוצבו לפי דעת הקהל ותגובות החברים לפרוטוקולים, במידה ויעשה מעשה שהוא "על הגבול" – ציבור בעלי העמותה יהיו השופטים שיחליטו אם החלטה זו תעבור או לא, כך הבעלות והכוח לא נלקח מידי ציבור בעלי העמותה.

ישנן בעיות ודילמות עם הרעיון של דמוקרטיה ישירה גם בפוליטיקה הארצית כמובן, אך אין זה המקום להתייחס אליהן.

 

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “לא כל אחד

  1. אני יואב, מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

    שתי הבעיות שהעלת בעצם מצביעות על פחד שהציבור יצביע בצורה לא נכונה, עקב חוסר ידע.

    ואת שתי הבעיות אפשר קודם כל לפתור על ידי מערכת דיון יעילה, כאשר על כל הצעה שעולה, אפשר מייד לראות את הטיעונים בעד, ואת הטיעונים נגד.

    הדוגמה שנתת לגבי ההצעה שמנוגדת לתקנון (כמו חלוקת מלגות) היא דוגמה להצעה שלא יכולה לעלות מלכתחילה, כי היא מנוגדת לתקנון. זה כמו להעלות הצעת חוק שמנוגדת לזכויות יסוד, או לחוקה, או..לתקנון.

    גם על דוח וינוגרד אפשר עדיין להאבק, עם התאמות לשנת 2009, או לפחות להאבק על הרוח ועל הכיוון הכללי. ובינינו? יש גם נציגי אגודה, שלא טורחים ללמוד את החומר כמו שצריך, ולהצביע בלי חשיבה מוקדמת.

    אין ספק שדמוקרטיה ישירה זה מאוד מפחיד. מה? לתת את המפתחות לממלכה לכל אדם ברחוב? אין מצב! אבל זה בדיוק היה הטיעון העיקרי גם נגד הדמוקרטיה הייצוגית. ואין ספק שהציבור לא יידע מייד לעשות את השימוש המושכל ביותר בכלי הזה, ויעשה טעויות (במיוחד אם זה לא יקרה בהדרגה, כמו שזה אמור לקרות ברמה הארצית)

    אבל מה שיפה בדמוקרטיה ישירה זה הלמידה המהירה מטעויות. הציבור הלך שולל אחרי הבטחה חסרת כיסוי, או אחרי הצעה שאי אפשר ליישם? הוא יכול לשנות את ההחלטה מתי שיחפוץ, והוא לא צריך לחכות לבחירות הבאות, עוד שנה.

    אחרי כמה טעויות כאלה, אין ספק שהלקח הראשון שיילמד, זה הצורך בהטלת ספק, בעיון מעמיק יותר בהצעות וביותר מעורבות באופן כללי. כי מעכשיו הוא גם יכול להציע הצעות בעצמו. הוא לא צריך להסתמך על נציגים שיעשו בשבילו את העבודה, וייקחו ממנו את האחריות. עכשיו הוא האחראי הבלעדי.

  2. תודה על התגובה יואב.
    בתור חבר מועצה לשעבר ומתמודד בהווה, אני מעיד על עצמי שלא מדובר על פחד של איבוד כוח, מדובר בדאגה כנה לארגון הזה. להיות חבר מועצה זו עבודה בהתנדבות שדורשת המון זמן והשקעה, אני עושה את זה וגם מתנגד לרעיון של דמוקרטיה ישירה מתוך הבנה של חשיבות הארגון הזה והכרה בעובדה שמשאביו מוגבלים. לתת לציבור הסטודנטים לנהל אותו יהיה פשוט ביזבוז משאבים וחוסר פרודקטיביות.

    הדוגמא של התקנון באה כדי להבהיר נקודה קצת שונה, פשוט לא רציתי להכנס לפרטים. מה שרציתי להגיד זה שצריך להכיר את המבנה של האגודה, את תפקידי המדורים וההיסטוריה בשביל לקבל החלטות מושכלות. ציבור הסטודנטים בהגדרתו הוא מתחלף, ולרוב גם לא מתעניין.
    איזה ניהול אתה חושב יהיה יותר פרודקטיבי, ניהול של אדם צעיר שלא מכיר את המערכת, או של אדם שמכיר ומבין?

    אתה צודק שיש חברי מועצה שלא לומדים כמו שצריך, אך מה נראה לך יותר סביר, שקבוצה של 28 סטודנטים שמתנדבים יעשו את הלמידה, או קבוצה של 15,000 שאת רובם זה לא מעניין?

    אתה בצדק נותן משקל לניסיון ומכיר בזה שיהיו טעויות, העניין הוא שציבור הסטודנטים מתחלף ולא מביע עניין באגודה בשביל ללמוד את הנושא.

    מבחינה מעשית, מה שאתה מציע זו קבוצת כוח נוספת שהיא לא נבחרי ציבור. הרי ברור שמתוך קבוצת הכלל (סטודנטים או אזרחים) תהיה זו קבוצת מיעוט שיקחו חלק פעיל בדמוקרטיה הישירה. לקבוצה זו (שאתה חבר בה) יהיה כוח שווה כמו של נבחרי הציבור, אולי הצמא לכוח הוא שלך?

  3. היי,

    הייתי רוצה להוסיף לדברים של יואב, שהסכמתי עם רובם (לא מפתיע, גם אני מהתנועה).

    ראשית, רבות מהטענות נגד דמוקרטיה ישירה שמתבססות על העובדה ש"לא כל אחד יכול להחליט בנושאים חשובים", נוטות להתעלם מכך שגם במצב הקיים, בדמוקרטיה היצוגית המצב זהה.
    כלומר, גם היום, אם ניקח את הכנסת, את מנגוני ההתפקדות / ועדות מסדרות, למעשה כל אחד יכול להחליט בנושאים חשובים, שאולי, הוא ממש לא מבין בהם.
    לכן כדאי קודם כל לשאול, מה הם "תנאי הקבלה" היום, איך נקבע מי קובע ומי לא ? מי מגיע בסופו של דבר לעמדות בכירות – להיות ח"כ או שר או ראש ממשלה? והתשובה, עצובה קצת. רובם הגדול של חברי הכנסת שם, לא כי הם מאוד מאוד טובים בלקבל החלטות בנושאים מסוימים, או כי נורא חשוב להם לעשות משהו לטובת הכלל. אולי גם. אבל הסיבה העיקרית לכך שהם הגיעו לאן שהם הגיעו היא היכולת ה"פוליטית" שלהם. צבירת ההון הפוליטי הפכה לדבר המרכזי, וכל שאר האלמנטים הפכו שוליים וזניחים.

    לכן, כל הטענות שלך בדבר העדר ידע והעדר אחריות נכונות גם למצב בדמוקרטיה יצוגית. הרי ל"עם" אין מספיק ידע ותחושת אחריות כדי לבחור בנציגים הנכונים. ובהעדר אותו ידע, ותחושת אחריות נשאלת השאלה, על פי מה בוחר העם בנציגיו. אם נביט אחורה אל הבחירות הקודמות, וכנראה גם ע"פ הבחירות הקרובות, עולה מסקנה עגומה למדי. דמגוגיה, וכח שמתבטא ביכולת של ההון לזרוע אותה בעם, שבוחר שוב ושוב בנציגים שהוא צפוי להתאכזב מהם.

    ואז תגיע הטענה שאולי לחברי הכנסת/נציגי האגודה אין בהכרח כישורים יותר טובים בקבלת החלטות, אך יש להם את הזמן ללמוד את הנושאים לעומק. אבל אם מסתכלים על ההצבעות בכנסת, רואים שזה לא ממש נכון. חלק גדול מההצבעות מסתכמות באולי 18 חברי כנסת שמצביעים, כאשר דיי ברור שחלקם הגדול הגיע כבר עם דעה מגובשת מראש, ולא למד כל נושא לעומק, או אולי הוא הצביע בכלל בגלל משמעת סיעתית. כלומר, הזמן העיקרי בדמוקרטיה ייצוגית מושקע לא על מנת ללמוד כל נושא לעומקו, אלא על מנת לדאוג לכך שיצביעו לו שוב בפעם הבאה. כך למשל, פרלמנטרים שכל קצוות הקשת הפוליטית החשיבו אותם כמצויינים (תמר גו'זנסקי כדוגמה אחת) לא זכו לפופולריות בציבור, על אף מצוינותם. מי שזכה בפופולריות הוא מי שהשכיל לשכור את משרד הפרסום הכי טוב והכי יקר בזמן מערכת הבחירות. מי שבחר ביועצים תקשורתיים טובים. שיודע איך לדבר למצלמה. וכמובן, לדאוג לדילים, שמור לי ואשמור לך, ספינים, מעטפות ואיזו סיסמה קליטה או 2.

    רציתי לכתוב גם על הדמוקרטיה הדינמית שמעלה פתרונות לחלק מהבעיות שהצגת, אבל אעשה זאת בפעם הבאה (על רגל אחת – שילוב בין דמוקרטיה ישירה לייצוגית – כל אחד יכול למנות כל אחד אחר לנציג שלו בנושא מסויים, ולבטל את הנציגות בכל עת שיחפוץ)

  4. ברור שרק מיעוט מהסטודנטים ייקח חלק פעיל בדמוקרטיה הישירה, אבל זה בכל מקרה יהיה יותר מ-28 שהתנדבו לכך כבר עכשיו. הרי לא כל ה-15,000 ייקחו חלק פעיל, אלא רק מי שזה באמת מעניין אותו (כמו שזה מעניין חלק מ-28 המתנדבים).

    אני גם לא מתעלם מכך שיש לנו צמא לכוח, אבל לפחות אנחנו רוצים לפתוח את הכוח הזה לכמה שיותר אנשים, ולא להשאיר אותו אצל קבוצה מצומצמת. לפחות אם יש מישהו שמתעורר בו פתאום הצמא להשפיע, כי הוא מרגיש שאין י שמייצג אותו, אז כל הדלתות יהיו פתוחות בפניו באופן מיידי.

    ברגע שכל אחד יכול להשתתף, והכל פתוח כל הזמן, אז הדינמיקה שנוצרת רק מעודדת מעורבות. ברגע שציבור מסויים הצביע באופן מאוד שגוי, מייד יש אפשרות לשאר הסטודנטים (שאולי עד אז לא התעניינו, ולא הכירו את כל מה שצריך להכיר) שהושפעו לרעה מההצבעה, להצביע בצורה שונה או לבטל את ההחלטה השגויה. וכל עוד הכל יהיה אחלה, אין בעיה שהרוב לא יתעניינו ולא יעשו כלום.

  5. אוריאל, אני מסתכל על העניין מבחינה הסתברותית. תיקח קבוצה שרוצה להשפיע, כמה מתוך הקבוצה הזו תלך "על עיוור" עם קידום הרעיון שלה ויעשו הכל על מנת להוציא אותו לפועל וכמה ילמדו את הנושא ברצינות? לדעתי יש סבירות יותר גבוהה במבנה של קבוצה מצומצמת שזה התפקיד שלה, ולא קבוצת כל החברים/אזרחים, ששם גם יש סיכוי טוב שרעיונות שעומד מאחוריהם יותר כסף (יחסי ציבור, תקשורת) יזכו לתמיכה רבה יותר.

    יואב, באגודה, בניגוד לכנסת, יש לכל אחד אפשרות להגיש הצעת החלטה. פשוט תגיע למועצה ומבקש להעלות – זה משהו שכמעט לא קורה, שהוא התרחש זה היה לא טוב (לדעתי). דוגמא שהיתה : קבוצת בנות שרצו שתהיה מישהי באגודה שתטפל בהטרדות מיניות. אז הקבוצה העלתה הצעה לתקן חדש של "רכזת מניעת הטרדות", כולם רצו להראות טוב ואישרו את התקן. למה זה רע? כי זו לא הדרך לעשות דברים. לא שאני תומך בהטרדות מיניות, אבל זה לא תפקיד המועצה להחליט על תקן חדש, זה תפקיד של הועד, לא ממציאים תקן לפני שבודקים עם מדור כסםפים, לא ממציאים תקן לפני שמנסים להוציא אותו בחינם מהאוניברסיטה, בקיצור – צריך לעשות עבודה יותר טובה. באותה הסיטואציה, לצערי, חברי המועצה רצו להראות "עם הפנים לסטודנטים" ובגלל לחץ שהופעל עליהם מהציבור קיבלו החלטה לא מושכלת. הרעיון של דמוקרטיה ישירה רק יגביר השנות של מקרים כאלה לדעתי.

  6. מה אם יישמו דמוקרטיה יותר ישירה, ולא משהו אבסולוטי? למשל אפשרות לכל סטודנט לבחור נציג שיחליט במקומו בנושאים שעולים ולשנות את הנציג באופן חופשי. נוסף לכך יהיו ועדות שיורכבו עלידי הסטודנטים ונציגיהם, ובועדות יהיו חברים שיבחרו לתפקיד שיהיה קשה להחליט אותם מהן, וחברים אחרים שיתחלפו יותר בקלות, כמו נציגים. למשל יושב ראש שכדי להחליף אותו מהועדה צריך 75% בעד, לעומת חברים אחרים שמספיק בשבילם 50% או משהו דומה.
    אולי הרעיון עצמו הוא רק קו מנחה שצריך להתאים לכל ארגון. לי נראה שאתה מתאר פה בעיקר קשיי התאמה ופחות בעיה עם המטרות הכלליות – השפעה ישירה יותר של הסטודנטים.

זה לא בריא לשמור בלב

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s